בית הספר התיכון דקל וילנאי עמל למדעים ולאמנויות - עיתון מחצית א' תשפ"ה

2 רוני קליגר יב אני לא אשכח את הרגע הזה במחנה ההשמדה מיידנק שם היינו צריכים להכנס לצריף הראשון וקצת נלחצתי. עשיתי צעד לתוך הצריף וראיתי את המקלחות וישר רצתי החוצה ובכיתי כמו שלא בכיתי כל המסע. החברים שלי באו אליי והיו איתי ולא עזבו אותי לשניה ובסוף נכנסתי לאותו הצריף וראיתי את תאי הגזים ותמונות של הורים ילדים ובני נוער בתאי הגז והמקלחות, איך כולם מצטופפים, מנסים להשיג טיפת אוויר צח לשניה, כאשר הם דורכים על חבריהם שלא הצליחו לשרוד. הלב שלי נעצר. לשניה דמיינתי את עצמי שם במקומם וזו אחת התחושות הקשות שחוויתי באותו המסע.

המסע גרם לי להסתכל על החיים כמתנה, ששום דבר לא מובן מאליו מאז נהייתי יותר רגישה לסביבה, אני משתדלת יותר לעזור להורים שלי ולחבק את הקרובים שלי, להסתכל על כל מכשול בפרופורציות ולדעת שכל מכשול הוא מתנה שתביא אותי עוד קצת למטרה שלי, לא לוותר כשקשה, להיות שם בשביל אחים שלי שהם צריכים אותי, ולדעת שגם במקום הכי חשוך יש טיפה של אור. ואני רוצה גם להודות למורות מלי ורד ואורית שהיו שם בשבילנו לתת את העידוד המתאים כשקשה, ולתת חיבוק חם ואוהב.

דקל וילנאי עמל - למדעים ואומנויות 9