תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

2024 תשפ"ד תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר הסיפורים

צילום: רן פרחי, רשות ניקוז ונחלים שרון

עמק חפר ספריה אזורית

1

ברוכים הקוראים

בואו, היכנסו והעמיקו קרוא בסיפורי הכותבים לתחרות הסיפור הקצר של עמק חפר לשנת .2024 תשפ"ד - צפו בבלשים וגיבורי על, בסיפורי מתח וריגול של בני נוער ומבוגרים, הצטרפו אליהם במלאכתם העלומה ופענחו כתבי חידות עם רמזים חבויים כהוגן. קראו על ילדה מיפן ועל דרקון שיצא מביצה וכבר מצליח להעניק לה כוחות על. הצטרפו לחיות ובובות הנעות בשובבות ברחבי העמק, מנחל התנינים ועד נחל אלכסנדר. הפליגו אל עולם הדמיון והרפתקאות ותפגשו דמויות מפתיעות בהן אפילו אפיפיור. הציצו ללבבות השבורים והניסיונות לתקנם ובדקו מהו 'אושר'. הצטרפו למסע בעולמות האופנה מבעד לעיניה של כותבת צעירה, והחכימו מסיפורה על שיפוטיות והעצמה ומה מופלא הוא כוחה של הכתיבה. עקבו אחר צעירים הנאבקים בדעות קדומות מימי ילדותם והתרגשו מדרכם להשתחרר מהן. האחד, מי שחי ב'עיר מעורבת' אבל מאוד לא מעורבת שהפך ל'מטפל'. והשני, מי שהטיחו בו, ש'לא ייצא ממנו כלום' ותעוזתו עבר מסע בין קירות ובין זמנים, ונלחם ב.. גטו ורשה. בואו התוודעו לתיאורה הכואב של בת וותיקים מהקיבוץ, על קליטתה של ילדה מתרבות אחרת, והפער בין חלום הוותיקים שתהיה 'כמו כולם' לבין חנה, הילדה, ש'רק רצתה את צמידיה'. ועוד סיפור על שבר ויתמות, תלאות והצקות שם בגולה, והעליה לארץ, לעמק חפר. עיינו בקורותיהן של משפחות, על חייהן כאן, על חיי הוריהן שם, על מלחמות, על תקומה ועל תקווה, על השואה שתדיר תהיה נוכחת, על תשישות כוחם ונפשם של אחרוני שורדיה ועל הבטחה של נכדה לסבתה, הבטחה, העומדת כעת בפני רגע של מבחן. וגם על שניים שבאו מ'שם' וכל אחד מהם רצה להיטמע ולהפוך ל'כאן' ואיך 'ריקודי עם' חשבו אחרת. ועוד על משפחות מהמלחמה הגדולה ההיא, שעשרות שנים הצניעו את מוראותיה, ואת הפילים שרבצו בחדריהן למדו לאלף, עד שימי הזקנה פרמו את צפונות הנסתר, ושחררו אותם לחופשי. והדי המלחמה האחרונה נשקפים מעוד סיפורים, חלקם על רקע נופיו היפים של העמק שלנו. ואחד שיש בו גם שבי ושחרור וגם נוף אחר, קראו והיחשפו ל'יוצרת החיוכים'. גלו מהו החוט המקשר בין צעירות שגורל משותף קלע אותן לשכול ולאובדן. וסיפור מכמיר לב על נסיך קטן שעלה מהים ומבקש לשוב, סיפור עם פילוסופיה של הכלה ואפילו אופטימיות. אבל לא רק מלחמות ושכול תמצאו כאן. יש כאן סיפור על חרדי שהפך לצמחוני ועל חיבורים ופרידות בעולם שאיננו מוכר לרובנו, ועל דברים אסורים מתובלים ביידיש... וגם סיפור על ידידות מאוחרת בין שתיים, שהחלה בהפתעה, התהדקה מאוד והגיעה לקיצה מלא העצב. וסיפור עם מוסר השכל על ילדה ששכחה לסגור את השער והברווז הבריז אל גורלו המר. והיונים שעדיין מחכות לפירורי הלחם, נמצאות כאן, אבל את הפירורים מרים כבר לא תפזר. וסיפור על 'תורנות סבתא', חוויות חניה, הוצאה מהגן וההתמודדות ההירואית עם - 'נו, סבתא אפשר? את הטלפון בבקשה, רק לרגע...". האם סבתא תעמוד בכך?. בואו והכירו את החיים האינטנסיביים במשפחה של שני בנים ובת, ביו הצקות לשמחות, בין 'הביחד' לבין 'הלבד' והכל בשורות חרוזות של שירה, השזורות בלוויית חן אוהבת ומחויכת. בואו קראו, תאהבו, אני מבטיח, ו.. שילחו סיפור לתחרות בשנה הבאה. הרצל חסון

2

תוכן עניינים

1 ....................................................................................... ברוכים הקוראים 3 .......................................... תחרות הסיפור הקצר המסורתית של עמק חפר הסיפורים - נוער 5 - הדר עם - מקום ראשון................. 14 - שירה שמרת בת 'השריקה האחרונה' 11 - חגלה - מקום שני............................. 17 - מאיה אוחנה בת 'ליטופי האבדון' 15 - כפר מונאש ........................... 13 - רגב יחקאל בת 'ג'יג'י ודוני בעמק חפר' 18 - בית יצחק.......................................... 13 - מושקא פיש בת 'מצב מלחמה' 20 - כפר חיים ............................ 10 - איילה פלד בת 'מיסאקי נסיכת התותים' 26 - יד חנה......................................... 15 - מתן פלסיאן בת 'חיליק פורצלינה' 28 - יד חנה.................................................... 13 - ליה צדוק בת 'לחש הסכין' 35 - בחן ............................. 12 - לירון שוולב בת 'איפה אתם מרגישים בבית?' הסיפורים - מבוגרים 38 - מור אלזון - בית יצחק - מקום ראשון ................................. 'החוט המקשר' 44 - יובל מלחי - אביחיל - מקום שני........................................... 'מוטי בזוקה' 49 - נאוה כהנא - גבעת חיים מאוחד - מקום שלישי ......................... 'כמו כולם' 52 - עדי אופיר - בארותיים - ציון לשבח................................................. 'צמר' 55 - ליה ג'וארי - בארותיים - ציון לשבח............................................ 'המטפל' 60 - אורלי אגרנט - חופית..................................................... 'יוצרת החיוכים' 64 - רותי אורנוי - בארותיים................................................ 'מאלפות הפילים' 68 - עמית אסא - חגלה........................................................ 'חבורת האסים' 71 - עדנה ארזי - גבעת חיים איחוד..................... 'לצעוד או לרכוב? זו השאלה' 73 - סיון כהן גווילי - העוגן..................................................... 'יום אחד אִיתָּהּ' 78 - רות גילבר - עין החורש....................... 'ברווז כפרות )או- בפעם הבאה...(' 80 - אלינוער גנני - כפר ויתקין..................................... 'אַחִים זֶה לֹא קַל, אֲבָל' 85 - ניצה דינאי - גבעת חיים איחוד................................... 'נו סבתא! אפשר?' 91 - טליה הירש - עולש.................................................................... 'סוזאנה' 97 - רותם הגיוורה - גבעת חיים מאוחד......................................... 'ריקודי עם' 98 - ליאב כהן - גבעת חיים מאוחד...................................................... 'אידה' 101 - אנאבל ממי - אביחיל ....................................... 'הילד הפנימי חוזר אליי' 103 - חצב נמר - בת חפר............................................ 'זיכרון של פירורי לחם'

3

, בבית יצחק זו 4/6/2024 אירוע סיכום תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר, נערך ביום ג', , חלק מאירועי חודש הקריאה. 13 השנה ה- בקטגוריית נוער. 9 סיפורים בקטגוריית מבוגרים ו- 22 סיפורים: 31 לתחרות השנה הוגשו : הזוכים בקטגוריית נוער , מהדר עם, על סיפורה - 'השריקה האחרונה'. 14 במקום הראשון זכתה שירה שמרת, בת ה- , מחגלה, על סיפורה - 'ליטופי האבדון'. 17 במקום השני זכתה מאיה אוחנה, בת ה- : הזוכים בקטגוריית מבוגרים במקום הראשון זכתה מור אלזון מבית יצחק, על סיפורה - 'החוט המקשר'. במקום השני זכה יובל מלחי מאביחיל, על סיפורו - 'מוטי בזוקה'. במקום השלישי זכתה נאוה כהנא מגבעת חיים מאוחד, על סיפורה - 'כמו כולם'. ציונים לשבח הוענקו ל: עדי אופיר מבארותיים, על סיפורה - 'צמר'. ליה ג'וארי מבארותיים, על סיפורה - 'המטפל'. גילה הלפרין מבת חפר, על סיפורה - 'חיק הטבע'. התחרות נערכה ביוזמת הוועד המקומי בית יצחק, בשיתוף שלוחת מרכז חפר במרכז הקהילתי, זית עמק חפר, הספרייה האזורית ומתנדבים מבית יצחק והעמק. , שהציגו בהמחזה מאולתרת ` פלייגו ` באירוע התארחו חברי תיאטרון האימפרוביזציה ויצירתית מרתקת, קטעים מהסיפורים הזוכים. האירוע נערך במעמד גלית שאול - ראשת מועצת עמק חפר, שברכה את הכותבים והעניקה את התעודות והפרסים לזוכים בקטגוריית המבוגרים. התעודות והפרסים לזוכים בקטגוריית הנוער הוענקו ע"י יו"ר הוועד המקומי בית יצחק, יובל לביא. צוות השופטים כלל את רות אורן, סופרת, מבית יצחק, דבורה חיץ, משוררת מחזאית ועורכת, מבית הלוי וטל בלו, משורר, מעין החורש. תודה לשופטים, תודה לדנה ביטון ולי ניר-קולהאס, משלוחת מרכז חפר, למלי שצר וליאת רייס, מוועד מקומי בית יצחק, ללילך דים, מנהלת הספרייה האזורית, לורד גאני ומוריה אליאש פישרמן, מזית, לחגית רביד מבית יצחק, תודה לחברי פלייגו, תודה להרצל חסון על הניהול וההנחיה, ולכל מי שתרם לערב מיוחד זה. תודה גדולה לכל הכותבות והכותבים הנפלאים שלנו, בני נוער ומבוגרים. אל תפסיקו לכתוב! אנו מזמינים אתכם לקרוא את הסיפורים תחרות הסיפור הקצר המסורתית של עמק חפר

תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר 2024 תשפ"ד

הסיפורים - נוער

צילום: רן פרחי, רשות ניקוז ונחלים שרון צילום באדיבות אפיקי עמק חפר

עמק חפר ספריה אזורית

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה-

5

'השריקה האחרונה' הדר עם 14 בת שירה שמרת

מקרה חדש ״הצלילים האחרונים, שהוא שמע, היו צלילי משיכת החוטים של מנורות הרחוב לפני שהן ". אמר מייקל, העד לרצח של סמי, שנרצח על ידי הרוצח קלאק, קלאק, קלאק כבות -״ הסדרתי, שאני עוקבת אחריו ברחוב וייטהול בלונדון. מייקל השתהה ואז המשיך: ״ובמשך כל הזמן הזה שריקה שמחה, איטית ומתמשכת. כמו בלון שמוציאים ממנו את האוויר באיטיות לפי מנגינה". התיאור הזה עושה בי צמרמורת כל פעם מחדש. לאחר שתיקה ארוכה שאלתי בעדינות: ״ראית אותו או סימן לנוכחות שלו"?, ״רק הצל שלו לשנייה לפני שהוא מושך בחוט ומכבה את האור, אבל לא הספקתי להבין איך הוא נראה״, הוא ענה. כך השיבו גם ארבעת העדים הקודמים, שדיברו איתי. כל אחד בנוגע לרצח אחר של הרוצח הסדרתי, שעקבתי אחריו במהלך שלושת החודשים האחרונים. אני מכנה אותו . "הרוצח השורק" את כל המידע, שיש לי, סיכמתי במחברת הכחולה שלי, עם הכיתוב ״הבלשית שרה מרישל" על מלבן לבן. בינתיים במחברת, תחת הכותרת: "הרוצח השורק" כתבתי: "הרוצח השורק חשוד בשמונה תיקי רצח, מתוכם רק בשבעה היו עדים, בכל פעם עד אחד. לפי העדויות, שנגבו, לפני הרצח הוא תמיד שורק שריקה מתמשכת, שמחה ואיטית. פועל ברחובות ריקים ברחבי לונדון מלבד אדם אחד לעיתים, הנמצא בהמשך הרחוב. תמיד מכבה את פנסי הרחוב - במשיכת חוטי הכיבוי ברגע שהוא מגיע אליהם. כך רואים את הצל שלו בלבד לכמה שניות, לכן אי אפשר לראותו במצלמות בתנאי החושך.

6

השריקה האחרונה

אין לו שיטת רצח קבועה, לכן קשה לעקוב אחריו. הוא אינו חוזר לזירת הפשע. הקורבנות נראים אקראיים, ואינם קשורים זה לזה. אינו משאיר סימנים ברורים מלבד הפנסים הכבויים והגופה של הקורבן.״

ג'ורג' לוקסמור עדיין לא היה לי מידע רב על הרוצח השורק. ניסיתי למצוא עוד משהו ועברתי על רשימת התיקים, שעבדתי עליהם, שקשורים אל הרוצח השורק. לפתע נתקלתי בתיק, שבעיניי הוא המלחיץ מכולם, עליו היה כתוב: "הרצח של ג'ורג' לוקסמור". פתחתי את התיק וקראתי אותו בפעם השביעית בערך מאז האירוע. חשבתי שאולי הפעם אמצא משהו חדש. התיק מתאר את הרצח של ג'ורג' לוקסמור על ידי הבלש, שחקר לפניי את התיקים, הקשורים לרוצח השורק. ג'ורג' לוקסמור קישר בין שלושה מקרי רצח כשבכל אחד מהם היה עד אחד. הוא דיבר עם העדים וגילה על השריקה החוזרת ועל הפנסים הנכבים. הוא עבד על התיקים במשך חודשיים, וכמעט מצא פעם אחת טביעות אצבע, אך הן היו מטושטשות, ולבסוף לא הצליחו לפענח אותן. שבועיים לאחר המקרה לוקסמור נשאר עד מאוחר בתחנת המשטרה. הוא חיכה לתוצאות בדיקת דנ"א ברחבי זירת הרצח האחרונה, שחשוד בה הרוצח השורק, אבל בערך בשעה הגיעו תוצאות המעבדה, ולא נמצא דבר שיכול לעזור להתקדמות החקירה. לוקסמור 20:45 חזר מאוכזב לביתו בחושך. למחרת בבוקר מנקה רחובות, שניקה באחד הרחובות הצדדיים של שכונת "גבעת שורדיץ׳" בלונדון, מצא את גופתו של לוקסמור. התיקים הועברו אליי, ואליהם התווסף גם התיק של ג'ורג' לוסקמור, ולאחר מכן עוד שלושה תיקים. לצערי, גיליתי שלרצח הזה לא היו עדים כלל. למזלי, לוקסמור היה בעל תושייה רבה, ולכן כאשר החל לשמוע את השריקה, הוא התחיל להקליט אותה במכשיר ההקלטה המשטרתי. בהקלטה הוא נשמע אומר שהוא חושב שהרוצח השורק מנסה לרצוח אותו, והוא מנסה לברוח, אך אינו בטוח שיצליח. ברקע נשמעה השריקה המצמררת. זו העדות היחידה שלנו לשריקה של הרוצח השורק. גם בפעם הזאת לא הבנתי משהו מקריאת התיק, אולם הסקתי שאולי כדאי שאפסיק ללכת לבד בחושך ברחובות ריקים יחסית. ערב חג זה היה יום לפני ערב חג המולד, התנדבתי לסיים לעבוד מאוחר בערב חג המולד כדי לאפשר לחבריי בעבודה, שחוגגים עם משפחתם, לצאת מוקדם. כשאמרתי לאחראית על חופשות וימי עבודה שאני מתנדבת, היא התפלאה ושאלה למה אני מתנדבת, כי אלו לא השעות שלי בדרך כלל, והיא זכרה שיש לי משפחה באזור. לפני שהספקתי לענות לה, היא כבר התחילה להילחץ ולהתנצל, אמרה שהיא לא הייתה צריכה להגיד לי את זה כי זה לא עניינה, והיא אינה יודעת מה קורה עם המשפחה שלי או אם קרה משהו. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא לא הקשיבה ורק המשיכה להתנצל ולהצטער. לבסוף הצלחתי להרגיע אותה ולהסביר לה שהכל בסדר עם המשפחה שלי. הסיבה שאיננו חוגגים את חג המולד

השריקה האחרונה

7

היא שאנחנו יהודים, ולכן איננו חוגגים את ערב החג באופן מיוחד. בחג המולד נסתובב באזור כי לונדון מלאה בקישוטי חג מולד יפהפיים. היא הנהנה אליי בחיוך, רשמה אותי לערב חג המולד והתרחקה ממני במבוכה. למחרת, בערב חג המולד, עבדתי. בתשע וחצי בערב, כאשר בחוץ כבר היה חושך ואפילו ירד מעט שלג, סיימתי לעבוד והתארגנתי לצאת הביתה. יצאתי אל הרחוב הקר והלכתי לכיוון הרחוב הראשי לתפוס אוטובוס. לא ראיתי אוטובוסים ברחוב, ואז נזכרתי שבדרך כלל אין הרבה אוטובוסים בערב חג המולד כי גם נהגי האוטובוס בבית. רציתי לקחת מונית, אבל גם מוניות לא היו ברחוב שבדרך כלל מלא באוטובוסים ובמוניות. החלטתי ללכת הביתה ברגל. אני גרה רק שישה רחובות מתחנת המשטרה, והשלג היה קל. חששתי מהרוצח השורק אבל לא הייתה לי דרך אחרת להגיע הביתה וגם בחלק כלשהו בי האמנתי שאפילו לרוצח הסדרתי הזה יש תוכניות לערב חג המולד. הרחובות היו כמעט ריקים מאדם. פעמים אחדות ראיתי אדם או שניים ברחובות, שבדרך כלל כל כך הומים ומלאים באנשים. הלכתי שלושה רחובות במהירות הולכת וגוברת, כמעט התחלתי לרוץ מפחד ומרצון להגיע כבר הביתה. בראשי חזרתי אחרי המילים "אני הבלשית, שרה מרישל, ואיני מפחדת מהרוצח השורק! אני הבלשית שרה מרישל, ואיני מפחדת מהרוצח השורק! אני הבלשית שרה מרישל, ואיני מפחדת מהרוצח השורק"!!! בראשי כבר הפכו המילים לצעקה כדי לגבור על המחשבות שלי, שהרגישו כמו לחישה מצמררת: "הרוצח השורק יעשה לך בדיוק מה שהוא עשה לג'ורג' לוקסמור". הרחוב הרביעי זה קרה כשהגעתי לרחוב הרביעי. למרות הפחד עצרתי להסדיר את נשימתי וניסיתי להירגע, אבל היה צליל, שהפריע לי להתנתק מהמציאות ולהרגיע את עצמי. זה היה כמו פזמון חג שמח שמושכים את המנגינה שלו כך שהוא איטי. הצליל הזה עשה לי צמרמורת והרגשתי כאילו אני מכירה אותו, אבל הייתי משוכנעת שמעולם לא שמעתי את הצליל הזה. תהיתי מאין אני מכירה את הצליל, והרגשתי שהוא מתקרב ואז נזכרתי: "זה צליל, שמתאים בדיוק לתיאור של העדים לשריקה של הרוצח השורק״! נבהלתי כל כך עד שלא יכולתי לזוז. אבל אז התחלתי לראות את המנורות ברחוב כבות זו אחרי זו ושמעתי את צליל משיכת החוטים. הרוצח השורק התקרב יותר ויותר. כפיתי על רגליי לרוץ עד לשיח בצד השני של הרחוב, וצללתי אל תוך השיח במהירות. דרך כמה חורים בשיח הבטתי במתרחש. ידעתי שלא כדאי לי לראות את מה שיקרה בהמשך, לא משנה מה יקרה, זה יהיה רע, רע מאוד. למרות זאת המשכתי להסתכל, לפעמים לא לראות קשה יותר מלראות את הדברים הקשים. פתאום הבנתי כמה קשה היה לעדים לרצח של הרוצח השורק לספר את הדברים הנוראיים, שראו. הייתי מבועתת באותו הרגע, והלב שלי הלם במהירות. מלבד זאת ידעתי שהרוצח השורק בא לרצוח אותי. לא יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים שאני ברחוב, שהוא פועל, בו בזמן שהוא פועל בו. רציתי להתקשר למשטרה אבל לא יכולתי, הצלילים היחידים, שהיו ברחוב, היו הצלילים, שהוא הפיק, והוא היה שומע מיד אם הייתי מתקשרת למשטרה. ראיתי לשניות ספורות את הצל שלו, הצל של הרוצח השורק, ולא הצלחתי להבין שום דבר על המראה שלו מכך. נוסף על כך לשריקה המתמשכת, שלא הפסיקה ולו לרגע מאז שהתחלתי לשמוע אותה ולצלילי החוטים של המנורות, הנמשכים מטה, שמעתי את הצעדים הכבדים אך השקטים יחסית של הרוצח השורק ברחוב. הרחוב נעשה חשוך יותר ויותר, ואז היא הופיעה בריצה. ראיתי שהיא צורחת, אך צליל לא בקע מגרונה. אחריה המשיך ללכת ולשרוק הרוצח השורק.

8

השריקה האחרונה

הוא המשיך לכבות את המנורות ולהתקדם בצעדים כבדים ואיטיים. נשמע צליל ירייה ואפריל )אחר כך גיליתי שזה היה שמה( נפלה. חיכיתי שהרוצח השורק יעזוב את הרחוב, את זה הוא עשה במהירות, אך זה הרגיש כמו נצח. רצתי אל אפריל, אבל כל מה שהיה שם זה גופתה, המוטלת על הרצפה. התקשרתי למשטרה וסיפרתי להם בקצרה מה קרה, וניידת הגיעה לאסוף אותי לביתי. המפקד שלי התקשר אליי ואמר שאם איני רוצה להמשיך לעבוד בתיק הזה, אני יכולה להפסיק. יש לי את כל חג המולד להחליט, ואם ארצה גם עוד זמן מה לאחר מכן. בלילה לא הצלחתי להירדם. הסתכלתי על התקרה ורק חשבתי על כך שמותה של אפריל הוא באשמתי. הרי היה ברור לי שהרוצח השורק הגיע אליי, והיא במקרה הייתה באותו הרחוב, ואני אפילו לא יצאתי מתוך השיח כדי שהוא יראה שהיא איננה אני. ידעתי, שכנראה, הוא היה יורה בשתינו אם היה רואה אותי, אך עדיין הרגשתי אשמה. כל הלילה המשכתי לחשוב על מה היה קורה אילו לא הייתי שם, אילו אפריל לא הייתה שם ועוד הרבה אפשרויות לדברים, שהיו קורים אילו משהו היה שונה. אפריל , ושמה היה 27 בבוקר פגשתי את הוריה של אפריל, שסיפרו לי מעט עליה. היא הייתה בת אפריל סדקט. אפריל הייתה ברחוב בדרכה אליהם לערב החג בשעה מאוחרת. גם היא התנדבה לסיים בעבודתה משמרת בשעה מאוחרת, כדי שאחרים יוכלו לסיים מוקדם וללכת לערב החג. גם אפריל ומשפחתה היו אמורים לחגוג את ערב החג, אך לאפריל היה חשוב שגם אחרים יוכלו להיות עם משפחותיהם, ולכן קבעה עם הוריה ערב חג מאוחר. בלילה שלאחר מכן לא הצלחתי להירדם מוקדם. שוב הסתכלתי על התקרה, והפעם חשבתי מה היה קורה אילו אפריל לא הייתה מתנדבת להישאר מאוחר. מה היה קורה? ואז חשבתי מה היה קורה אילו אני לא הייתי מתנדבת להישאר מאוחר. האם הרוצח השורק ידע מתי אני מסיימת? ואם כן, כיצד? ההאשמות הפכו לשאלות ולתהיות, ולבסוף נרדמתי. למחרת בבוקר הבנתי שהרצח של אפריל לא היה באשמתי אלא באשמת הרוצח השורק, והחלטתי שאני חייבת לתפוס אותו, ובקרוב! כבר באותו היום הלכתי לחנות הציוד המשרדי לקנות עוד מחברת. אני הולכת לברר כל פרט קטן ולכתוב אותו, ובמחברת שלי עומד להיגמר המקום. נכנסתי לחנות הציוד המשרדי, ושם הסתובבתי בחיפוש אחר מחברת כחולה כמו המחברת שיש לי. חיפשתי בחנות עד שהגעתי למדף של המחברות, ושם בחרתי מחברת. לא הייתה מחברת כחולה, אז בחרתי מחברת אפורה. כשהגעתי לקופה, המוכרת לקחה את המחברת, בדקה את המחיר, ואז שילמתי והיא אמרה: "יש לנו עכשיו מבצע. אם קונים מחברת, מקבלים פנקס ובו פתרונות לבעיות בחיים, רוצה?" אף שהייתי משוכנעת שאני לא אמצא בפנקס הזה שום פתרון לבעיה הכי גדולה שלי – הרוצח השורק, החלטתי לקחת את הפנקס, שיהיה. "כן, תודה" עניתי ולקחתי את המחברת והפנקס. בדרך הביתה הסתכלתי על הפנקס, פתחתי אותו וקראתי את העמוד הראשון: "אינכם מוצאים את המפתח שלכם? בדקו בכיסים, בתיק, שהייתם איתו לאחרונה, על השולחנות בבית ובמנעול". המשכתי לקרוא, ושאר העמודים נראו בערך כך. סגרתי את הפנקס וקראתי את המשפט הכתוב על גבי הכריכה: "לפעמים לבעיות המסובכות ביותר ישנם הפתרונות הפשוטים ביותר". "איזה בעיות מסובכות"? תהיתי, ולפתע הרגשתי שנורה נדלקת מעל ראשי, או שבעצם היא אינה נכבית. הפנקס הזה, בעל הבעיות הפשוטות והפתרונות הברורים, פתר את הבעיה הגדולה ביותר שלי! חזרתי הביתה, ומיד התקשרתי אל המפקד שלי. "אני ממשיכה עם התיק"! קראתי בטלפון, "את בטוחה שאת מוכנה לזה"? המפקד שלי שאל, "כן", עניתי "ואפילו יש לי דרך לגלות מי הוא הרוצח השורק"!

השריקה האחרונה

9

מארב כשחזרתי לתחנת המשטרה מיד התחלתי לתכנן את הגילוי והתפיסה של הרוצח השורק. את כל השלבים כתבתי במחברת החדשה שלי. שלבים לגילוי ותפיסת הרוצח השורק: . לשנות את מנורות הרחוב כך שהחוטים, שמכבים אותן, יישארו, אך לא יתאפשר 1 לכבות את המנורות במשיכת החוטים.

. לטעון שיש התקדמות בחקירה כדי לגרום לרוצח השורק לחפש אותי. 2

. לארגן צוות של שוטרים, שיסתתר בשיחים של רחוב, שאלך בו לבד בחושך. 3

. להתגבר על הפחד וללכת לבד בחושך ברחוב, שבו יהיה הרוצח השורק. 4

הסברתי את התוכנית שלי למפקדי, והוא חייך ואמר שהוא יעזור לי לארגן צוות של שוטרים, שישתפו במארב. לגבי מנורות הרחוב, יש לו עובדת בחברת החשמל, שתוכל לעזור. מלבד זאת הסכמנו שכדאי לשמור את התוכנית בסוד כדי שהמידע לא ידלוף לרוצח השורק. לאחר שעתיים כבר היה צוות מוכן לאותו הערב, שיחכה ברחוב אחד לפני הרחוב של הבית שלי בדרך מתחנת הבילוש, שבה אני עובדת. הרחוב, שבחרנו, הוא רחוב מבודד, שאין עוברים בו אנשים בדרך כלל. המפקד שלי פרסם הודעות על כך שהתקדמתי בחקירה למשטרה באזור כדי שהמידע יעבור בין אנשים רבים. נוסף על כך פניתי לאחראית על חופשות וימי עבודה ודיברתי איתה על הארכת המשמרת שלי לאותו הערב. כעבור חצי שעה חברתו של המפקד, החשמלאית, הודיעה שהיא סיימה לסדר את מנורות הרחוב. הכול היה מוכן. כולם היו בעמדות שלהם, ובאוזניי הייתה אוזנייה, שבה 20:30 בשעה המפקד שלי דיבר איתי. רק אז הבנתי כמה אני מפחדת, אבל ידעתי שאני חייבת לתפוס את הרוצח השורק! בשביל אפריל סדקט, בשביל ג'ורג' לוקסמור ובשביל כל האחרים, שנפגעו על ידי הרוצח השורק. לקחתי מונית לרחוב הצמוד לרחוב, שבו מתקיים המארב. ירדתי שם והתחלתי ללכת לכיוון הרחוב של המארב, ובאוזניי שמעתי את המפקד שלי מנסה להרגיע אותי. מה שהוא אמר, לא שינה את דפיקות הלב שלי, שנדמה היה לי שכל , לונדון שומעת אותן גם. התחלתי ללכת ברחוב המארב, ואז שמעתי שריקה. נדרכתי! הקשבתי ושמעתי שזו אינה השריקה הרגילה, השריקה הזאת הייתה מהירה יותר ומלאת חיים. אחר כך ראיתי ציפור מעופפת, והשריקה פסקה. זו הייתה רק שריקת ציפור, וגם כל מה שנדרש כדי שארצה לברוח בריצה משם. בכל זאת התחלתי לחשוב על אפריל, ולא ברחתי. לאחר כמה צעדים נוספים שהתקדמתי, התחלתי לשמוע עוד שריקה. הפעם ידעתי שזו השריקה הנכונה, זה היה הרוצח השורק. המשכתי להתקדם. רגליי התקדמו מהר ומהר יותר ללא שליטתי, אבל עדיין לא רצתי. "נשמי עמוק"! אמר המפקד שלי באוזנייה. ניסיתי לנשום עמוק, אך כל מה שיצא,

10

השריקה האחרונה

היה מן חרחור מוזר. שמעתי את צליל ה"קלאק, קלאק" של החוטים של מנורות הרחוב נמשכים מטה, אבל לא נהיה חושך, המנורות המשיכו לדלוק. אל שפתיי התגנב חיוך ניצחון קטן, אך נראה שהרוצח השורק התעשת מהר מפני שלפני שהספקתי למחוק את החיוך משפתיי, כבר הרגשתי כאב חד בצלעות ימין שלי ונפלתי ארצה. להתעורר "שרה, שרה, שרה"? קראו קולות מוכרים. אלו היו הוריי, שישבו ליד מיטת בית החולים. "כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה"? שאלתי. אבי צחק ואמר: "תמיד התעניינת במה שחשוב קודם, שרה", ואימי הוסיפה: "שלושה ימים". כמה דקות אחר כך הרופאה הגיעה והסבירה: "את קיבלת כדור לצלעות. למזלך, הוא סטה מעט הצידה, ולא הגיע לאיברים חשובים במיוחד. תוכלי לחזור לפעילות כמעט שיגרתית בחבישה עוד שבוע". לאחר כמה שעות הגיע המפקד שלי ואיתו כמה בלשים לשאול לשלומי ולספר לי מה קרה אחרי שאיבדתי הכרה. "הרוצח השורק ירה בך בדיוק כשראינו אותו. מיד אחר כך תפסנו אותו, וכבר יש לנו את כל הראיות להכניס אותו לכלא, המשפט בעוד שבועיים". "כל זה בזכותך"! הוסיפה בלשית אחת. ״אוכל לראותו כשאשתחרר״? שאלתי. ״כן, זו לגמרי זכותך״. ענה המפקד שלי. שבוע לאחר מכן השתחררתי ומיהרתי אל תחנת המשטרה, שבה הוחזק במעצר הרוצח השורק או בשמו האמיתי, פיטר דורסון, עד משפטו. ״איך יכול להיות שם כל כך רגיל לאדם כל כך נורא״? תהיתי. פנים אל פנים פיטר דורסון לא נראה כל כך מפחיד. הוא נראה קצת מפוחד. פיטר דורסון הוא בערך, שיער שחור חלק, שמגיע עד האוזניים ועיניים חומות בהירות. הסתכלתי 35 גבר בן לו בעיניים, אבל לא יכולתי לדבר אתו. המחשבות על כל מה שהוא עשה היו נוראיות. יום המשפט הגיע, וכמובן, פיטר הואשם ונשלח למאסר עולם. את הניצחון חגגנו כל הצוות, שפעל בתיק של הרוצח השורק בבר קטן. "לחיי שרה"! קרא המפקד שלי והרים כוסית, "לחיי שרה"! קראו כולם, והרימו אף הם כוסיות. ״לזכר הנרצחים: ג׳ורג׳ לוקסמור, אפריל סדקט, סמי דולט, אמה בראון, קייט סומל, סאני מוטר, שרול קגול, ארון כורי, ארגו פיאור״. אמרתי והרמתי כוסית, וכולם הרימו ביחד איתי. למדתי את כל אחד מהשמות של הקורבנות של פיטר דורסון, שהיו חשובים לפיצוח התיק ולכליאת הרוצח השורק בסופו של דבר. חבל שזה לקח כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה קורבנות. בסיום הערב חזרתי הביתה ברגל. הרגשתי רגועה ללכת לבד בחושך ברחוב. זו הייתה קלאק, קלאק, הקלה עצומה עד שלפתע נשמעה שריקה, ומנורות הרחוב מאחוריי כבו " קלאק..."

צילום באדיבות אפיקי עמק חפר

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה-

11

'ליטופי האבדון' חגלה 17 בת מאיה אוחנה

"אני רוצה להתאבד." "תמלא את הטופס."

המזכירה של בית החולים הסתכלה על דין במבט ריק, בעודה מגישה לו דף מקומט ממגירה שנמצאה לידה. דין הביט במזכירה הממשיכה להקליד במחשב, לא מייחסת חשיבות למילים שנזרקו באוויר לפני שבריר שנייה. הוא הרכין את ראשו אל הטופס והתחיל למלא אותו. ראשו הסתחרר ממחשבות טורדניות ששרטו את תת המודע שלו, דבר שהפריע לו למלא את הטופס בצלילות. בסוף הדף היה כתוב בדיו מרוחה "אנו מקווים שנוכל לעזור לך לראות את האור בקצה המנהרה." משום מה, דווקא אחרי שקרא את המילים הללו, דין הרגיש שאין שום אור ושום קצה למנהרה החשוכה שהוא נמצא בה. דין סידר את תקליטיו בחדר בית החולים, החדר שבזמן הקרוב יהיה לו כ"בית", משהו שאפילו קירות חדרו הישן לא הצליחו לספק. על אף שהתבקש להביא חפצים מעטים בלבד, דין לא יכול היה להוריד מרשימתו את תקליטיו. משהו בתוכו אמר לו שמוזיקה היא הסיבה שהוא עדיין בחיים, ואולי תהיה הסיבה שהוא ימשיך להיות בחיים במקום מת שכזה. "להתראות, אהובי", אמרה אימו, נפרדת ממנו לתקופה לא ידועה של זמן. "אל תשכח לסדר את החדר כל יום ולהתעדכן מה קורה בלימודים כשאתה לא שם. אני יודעת שאתה נוהג להסתבך בהשלמת החומר הנלמד, אבל זה חשוב לעתיד שלך." היא יצאה מהחדר והשאירה את דין כלוא בתוך המילים חסרות ההבנה שהטילה עליו, כאילו לא הספיקו לו המחשבות שלו. דין התרגל מהר יחסית למקום החדש שמצא את עצמו בו. אולי זה היה מכיוון שסדר היום לא כלל שיעורים חסרי עניין בשעות לא נוחות, אלא שיעורים שדין עצמו בחר, בשעות

12

ליטופי האבדון

שנוחות לו. או אולי זה היה מכיוון שלא היה מתעורר כל בוקר מצעקות וריבים שמילאו את חלל הבוקר בתחושת פחד ואימה, אלא מאור השמש שחדרה לחדרו דרך החלון החסום בסורגים. או אולי מכיוון שפה לפחות לא מכריחים אותו להיות מישהו שהוא לא. או שאולי זה היה בגלל אופליה. דין הכיר את אופליה ביום שהגיע למחלקה. היא הייתה הבן אדם היחידי שבמקום ששוררת בו תמיד תהייה של מוות, הרשה לעצמו לחייך. עיניו פגשו בה בפעם הראשונה בעודה מנסה להקליט את עצמה שרה את השיר "התאבדות" של אביב גפן. דין התיישב לידה בשקט. "קצת אירוני, את לא חושבת?" שאל, מביט במילים המתנוססות על גבי הדף המקומט. אופליה הביטה בו וחייכה חצי חיוך. "לפחות אני מנסה לצייר טיפת אמת בתוך הסיטואציה המזויפת הזאת." דין הביט בה בבלבול. "למה את מתכוונת?" "לפחות אני כנה עם עצמי ועם העולם החיצון, ולא מנסה לחשוב שלמישהו מהמטפלים פה באמת אכפת ממני, ולא רואה בי עוד "טופס". " מאז אותו משפט, דין ואופליה הפכו לחברים טובים, ואולי גם לאנשים היחידים שאכפת להם זה מזה במחלקה. הם היו מדברים בעיקר על מוזיקה ועל החיים לאחר המוות, מנסים לנחש בחצי אירוניה מה יקרה להם בעוד חודשים ספורים. לפעמים אופליה דרשה מדין לספר לה על חייו לפני המחלקה. לפעמים דין ניסה לשאול את אופליה על הסיבה לכך שהגיעה למחלקה, אך ללא הצלחה. לפעמים, הם גם פשוט בחרו לשתוק ביחד. למרות השעות הארוכות שבילו יחד, דין לא התאהב באופליה. הוא פשוט הרגיש שהיא רואה אותו. באמת רואה אותו. לפעמים הוא חשב כמה קל ומאושר היה הכל אם הם היו פשוט מתאהבים. עד שיום אחד, דין הבין שהאפשרות הזאת יכולה לקרות. זאת הייתה קפסולה קטנה ולבנה, שהיה צריך לקחת רק פעם אחת בחיים והשפעתה מתחילה מיד; ולא שלוש פעמים בשבוע, כמו שאר התרופות שהביאו לו במחלקה הפסיכיאטרית. כל מה שהוא היה צריך בשביל לזכות באושר שחלם עליו, זה לשכנע גם את אופליה. הוא חשב שהיא מיד תסכים, כי מי לא רוצה להיות מאוהב ולהיות, סוף כל סוף, מאושר? אבל הוא טעה. אופליה צרחה עליו לצאת מחדרה, זרקה עליו ספרים ואפילו כמה מהתקליטים האהובים עליה. דין מעולם לא ראה את אופליה נסערת כל כך. היא שרטה אותו והכתה אותו, בכתה וצרחה עד שקולה נשבר. האחיות הגיעו בסערה אל חדרה של אופליה, יוצרות הפרדה בינה לבין דין. הפרדה שנשארה זמן רב לאחר מכן. "אני חושב שזה רשמי. אני מאוהב באופליה." דין ישב בחדר הפסיכולוג שלו. הוא הביט מבעד לחלון המשקיף אל עבר המכוניות הקטנות. כמה אירוני זה יהיה אם הוא יקפוץ דרכו דווקא עכשיו. "למה?" שאל לוק, הפסיכולוג שלו, משרבט משהו על הדף. "כל מיני דברים קטנים שפשוט רמזו לי שזה זה." המשיך דין. "מאז אותה תקרית היה קשה ליצור איתה קשר. היא לא מסכימה בכלל לדבר איתי. אני לא מבין למה." דין עצר לכמה שניות והמשיך. "אבל זה רק גרם לי להבין כמה טעיתי בנוגע לרגשות שלי כלפיה גם לפני. אני ממש מתגעגע אליה. אני בחיים לא באמת התגעגעתי למישהו, לוק. היא גם יפה. יפה מאוד. ואפילו אמא שלי חושבת שזה כבר מובן מאליו שאנחנו מאוהבים. אני חושב שזה מספיק אלמנטים להצביע על כך שאני מאוהב בה."

ליטופי האבדון

13

לוק שתק במשך כמה שניות והביט בדין. "אז אתה חושב שאתה מאוהב בה?" "אם זאת לא אהבה, אז מה כן?"

דין המשיך לחשוב על אופליה במשך מחזור ירח אחד שלם. ככה אופליה קראה לחודש שלם ומאז גם דין קרא לו כך. הזמן המשותף היחיד שבו הם חלקו מרחב משותף היה בטיפולים הקבוצתיים. כל שבוע, ביום שלישי בשעה חמש, קבוצת הנוער של המחלקה שלהם הייתה נפגשת בחלל סגור ומחניק עם פסיכולוגית שחושבת שהיא יודעת מה עובר עליהם. כל אחד בתורו היה מדבר על הנושא שניתן השבוע ומשתף את האחרים בדבר אחד, שלטענתו היה "סיבה טובה לחיות". כולם היו משקרים בנקודה הזאת. אבל דין אהב את הפגישות האלו. הן היו השעה היחידה בשבוע שבה יכול היה לראות את אופליה במשך שעה רצופה. וזה לגמרי הספיק לו. "חברות". זה היה נושא השבוע באותה פגישה גורלית. משהו בדין אמר לו שזו ההזדמנות שלו להגיע אל אופליה. הפסיכולוגית שאלה כל אחד מהמשתתפים מי הבן אדם הכי חשוב וקרוב אליו במחלקה. התרגיל הזה היה אמור לקרב בין אנשים ולגרום להם להרגיש טוב יותר. עד שהגיע התור של אופליה. "כן, אופליה, מי הבן אדם שהכי חשוב לך במחלקה?" אופליה הרימה את מבטה מהצמיד שענדה על ידה. היא העיפה מבט קלוש אל דין, דבר שכבר סימן לו טובות, מכיוון שאפילו את זה התנגדה לעשות בשבועות האחרונים. אופליה היססה והסתכלה שוב לעבר דין בעיניים עצובות. "ליאם." הלב של דין נקרע ונופץ למיליון ריסים על אבן, שנקראה "המילים של אופליה". המילה היחידה והתמימה לכאורה, שם של גבר אחר, צרבה את ליבו של דין והקשתה עליו לחשוב בהיגיון. הוא רץ מהמפגש, זעקות הפסיכולוגית שקוראות לו לחזור רודפות אחריו בעודו מחפש את הדלת. אבל שום מילה לא רדפה אותו יותר ממילתה של אופליה. הוא פתח את דלת הגג. אוויר צח, שהיה אמור לגרום לו להרגיש טוב יותר, הרגיש כמו בטון שמונע ממנו להגיע אל מטרתו. הגג הרגיש כמו הבחירה הבטוחה. הוא שמע לא מעט סיפורים על גגות, שהמטרות בהם צלחו והאנשים הגיעו לרצפה. נקודת מפגש של ילדים שהתאבדו. דין שמע את דלת הגג נפתחת, בעודו מביט אל הנקודה שבה הכל אמור להפוך לטוב יותר. "אל. אני לא אצליח לסלוח לעצמי אם העולם יאבד מישהו כמוך בגללי." זה כל מה שהקול הסדוק של אופליה הצליח לבטא. אבל דין לא פנה לאחור. "אל תתני לעצמך כל כך הרבה קרדיט. את לא הראשונה שבגללה אני עומד פה." השתיקה של אופליה רק גרמה לכאב הלב של דין לגבור. הוא נפנה להסתכל עליה. "את פשוט נעלמת. הלכת ולא אמרת כלום, השארת אותי לגמרי לבד בתוך העולם הלא אפשרי הזה."

14

ליטופי האבדון

אופליה הסתכלה עליו, כאב ליבה עבר דרך עיניה אל ליבו של דין. "אל תכעס עליי, דין." "אני לא כועס. אנשים מתים לא כועסים." המילים שאמר רק גרמו לאופליה לבכות בשקט. כאב לו לראות את המלאך שכל כך אהב סובל כך. הוא חזר והתיישב על קצה הגג. "אין לי דרך לחיות בלעדייך. אני אוהב אותך, אופליה." אופליה פסקה מלבכות. כל מה שיכלה לעשות היה להצטרף אל דין בקצה הגג, ולחבק אותו.

הוא הרגיש שהיא צריכה את החיבוק הזה יותר ממנו. "אף פעם לא סיפרתי לך למה בעצם הגעתי הנה." אופליה נשמה עמוק, מתכוננת לצלול לתוך החתכים הכי עמוקים בליבה. "אני התאהבתי, דין."

המילים שרטו את דין בצורה שלא הכיר לפני כן. זו לא הייתה קנאה, אלא רק עצב. "וכל מה שהוא נתן לי בחזרה היה הרס עצמי ושקרים. זה הרס אותי. אני לא חושבת שאני יכולה כרגע למצוא את עצמי לוקחת צ'אנס ונפגעת שוב." היא התחילה לדמוע, אבל ניסתה לעצור בעצמה. היא לא הצליחה. "איך ממלאים לב שכבר לא יכול להרגיש כלום?" פתאום, דין הבין שלא באמת אכפת לו שהוא לא יהיה עם אופליה. אכפת לו ממנה. הרבה. אבל לא בצורה שהוא רצה. הוא נישק את אופליה על ראשה וחיבק אותה חזק. כל מה שרצה, היה להרגיש משהו שלא הרגיש כבר הרבה זמן, והרגיש בצורה מוזרה על הגג באותו שבריר שנייה. אושר.

צילום באדיבות אפיקי עמק חפר

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה

15

'ג'יג'י ודוני בעמק חפר' - כפר מונש 13 רגב יחזקאל בת

היתה פעם גורת חתולים קטנטנה עם פסים ג'ינג'יים שקראו לה דוני. דוני גרה עם אמא שלה בקרוון נחמד באחד היישובים של עמק חפר. אמא שלה היתה מכינה לה בכל יום מרק טעים עם שקדי מרק. יום אחד אמא שלה נחטפה על ידי נשר, שתפס אותה במקורו ועף צפונה. דוני הקטנה נשארה לבדה וייללה וייללה כי היא היתה מסכנה ולא היה מי שייטפל בה. כל חיות העמק שמעו את היללות שלה, שמעו מה קרה וריחמו עליה. דוני התחילה ללכת צפונה בעקבות אמה עד שהגיעה לנחל תנינים. היא פגשה שם משפחת תנינים שאימצו אותה כבת. דוני גרה אצלם במשך חמש שנים ועד מהרה פיתחה אופי קשוח כמו של תנינה. התנינים לימדו אותה לא להתקרב לבני אדם והסבירו לה שהם מסוכנים. דוני היתה מסתובבת בלילות ברחבי עמק חפר וגונבת שקדי מרק. תינוני אחיה הקטן תמיד עזר לה בגניבות. באותו זמן, בנחל אלכסנדר, חיה לה ג'יג'י, בובת ג'ירפה ורודה, שברחה מגן החיות כי נמאס לה שאנשים דופקים על הזכוכיות. היא התגוררה עם משפחת צבים נחמדה בנחל, והיתה תמיד רעבה כי לא היו שם דברים שאהבה לאכול. פעם אחת, בחופשת חנוכה, אחד המטיילים שכח באזור גשר הצבים קופסה עם סופגניות וג'יג'י טעמה ומיד התאהבה. מאז היא היתה גונבת סופגניות בכל הזדמנות. לילה אחד, כשדוני תכננה מאיזה בית תגנוב שקדי מרק היא הבינה שכבר רוקנה את כל הבתים של עמק חפר ולא נשאר אפילו שקד מרק אחד. היא החליטה לנסות לחפש שקדי מרק במחסני מזון. באותו לילה ממש, ג'יג'י עמדה לגנוב סופגניות מהמחסן של גברת סופגניידה, שהכינה חצי טון סופגניות בכל יום. היא יצאה מביתה שבנחל אלכסנדר והתגנבה למחסן הסופגניות. היא הגיעה לחדר מרובע ענקי עם ריח מתוק של ריבה ואבקת סוכר. מסביבה היו ארוניות עם גלגלים מהרצפה ועד לתקרה, ועליהם סופגניות מסודרות בשורות ארוכות, שיוצרות מבוך. ג'יג'י הבינה שהיא עלולה ללכת לאיבוד ולא למצוא את דלת היציאה. היא הסתובבה ופתאום- טראח! היא נתקלה בחתולה. זאת היתה דוני. דוני וג'יג'י עמדו זו מול זו.

ג'יג'י: "מי את?" דוני: "מי את?" "אני שאלתי קודם." "אני דוני ואני חתולה מנחל תנינים." "אני ג'יג'י ואני בובת ג'ירפה ומנחל אלכסנדר." "מה את עושה פה?" "אני באתי לגנוב סופגניות. ואת?" "אני באתי לגנוב שקדי מרק." "אין פה שקדי מרק, רק סופגניות. זה מחסן סופגניות!" "אני כבר רוקנתי את כל העמק. חייבים להיות פה שקדי מרק."

16

ג'יג'י ודוני בעמק חפר

ג'יג'י חשבה שדוני היא חתולה מוזרה מאוד אם היא אוכלת רק שקדי מרק. ג'יג'י שאלה: "דוני, אולי תנסי לאכול גם סופגניות?" דוני ענתה: "לא לא לא. אני תמיד אוכלת רק שקדי מרק." "אבל זה נורא לא בריא." "כל החיים שלי אכלתי רק שקדי מרק ואני בריאה. וחוץ מזה, זה מזכיר לי את אמא שלי." "מה קרה לאמא שלך?" "חטף אותה נשר, אני לא יודעת לאן." "אני מכירה מקום אחד בכרמל שיש בו נשרים. אולי אמא שלך שם. בכל מקרה, אף אחד לא יכול לגדול רק משקדי מרק. בטח אכלת עוד משהו בחיים שלך. אני מתעקשת שלפחות תטעמי סופגניה." פתאום נשמע רעש : בום. בום בום. ג'יג'י קראה: "מה זה הרעש הזה??" דוני לחשה: "אולי גשם של שקדי מרק?" הדלת נפתחה והשתיים עפו אחורה. זה היה קרנף. קרנף-שוטר. ג'יג'י ודוני הסתכלו על הקרנף בתדהמה והוא הסתכל עליהן בחזרה בזעם. "מה אתן חושבות שאתן עושות כאן, ילדות?!" ג'יגי' ענתה: "אוכלות סופגניות. לא ידעתי שאסור לאכול סופגניות בלילה." "אל תתחכמי איתי." אמר הקרנף והסיט את מבטו לעבר דוני: "ומה את עושה פה?" "אני באתי לחפש שקדי מרק." "לא יכול להיות!" "למה לא? אני אוהבת מאוד שקדי מרק, אבל בלי המרק. כל לילה אני מתגנבת לבתים של אנשים אחרים יחד עם אחי התנין הקטן שעוזר לי ולוקחת שקדי המרק. הכל מתועד בקלסר." "אח תנין?!" הקרנף התעצבן. "שתיכן מדברות שטויות." "לא נכון! זה אמיתי. גידלו אותי תנינים בנחל." הקרנף כעס ואמר: "תנינים לא מגדלים חתולים, הם טורפים אותם." "התנינים במשפחה שלי דווקא נחמדים מאוד, חוץ מזה שהם אף פעם לא מרשים לי להביא חברים הביתה." "למה?" "כי הם מחביאים אוצר יהלומים. חברים שלי לא מבינים מאיפה יש לי כסף לקנות ציוד כל כך יקר ללימודים." הקרנף אמר: "הסיפורים שלכן נחמדים מאוד, אבל לא אמינים. שתיכן באות איתי עכשיו לתחנת המשטרה!" והוציא אזיקים מהכיס שלו. ג'יג'י התחמקה ממנו ואמרה: "אבל לא עשינו כלום!" הקרנף ענה: "החברה החתולה שלך כרגע הודתה שהיא שדדה את כל העמק, ואת הודית שעמדת לגנוב סופגניות, אז שתיכן עברייניות ובאות איתי עכשיו לתחנת המשטרה." לג'יג'י ולדוני לא היתה ברירה והן הושיטו את הידיים והקרנף-שוטר אזק אותן, לקח אותן לתחנת המשטרה והכניס אותן לחדר חקירות, ובו תאורה צהבהבה. הקרנף הלך ובמקומו הגיע שוטר-אריה עם רעמה ענקית שהוריד להן את האזיקים והתיישב מולן. האריה שאל אותן למה הן גונבות שקדי מרק וסופגניות והן שוב סיפרו את כל הסיפור.

ג'יג'י ודוני בעמק חפר

17

האריה הסתכל עליהן המום ואמר: "טוב, אני לא יודע אם זה אמיתי או לא אבל אתן רק ילדות, אז אני לא יכול להכניס אתכן לכלא. צריך לחשוב מה כן אפשר לעשות אתכן." הוא לקח מכשיר טלפון ודיבר עם גברת סופגניידה. "בסדר. אתן הולכות לעבוד במחסן הסופגניות במשך חודש וחצי במקום להיכנס לכלא, תגידו תודה שזה לא עונש יותר חמור." ג'יג'י שמחה מאוד ודוני היתה עצובה ושאלה את האריה: "אפשר ללכת לעבוד במפעל שקדי מרק במקום?" "לא, בחודש וחצי הקרובים אתן תעבדו איפה שנתפסתן על חם. אחרי זה תוכלי לעבוד איפה כעבור חודש וחצי ג'יגי' ודוני כבר היו חברות ממש טובות ובילו יחד את כל הימים במפעל הסופגניות. גברת סופגניידה היתה מרוצה מהעבודה שלהן והציעה להן להישאר בתור עובדות בתשלום. ג'יג'י הסכימה בשמחה ודוני אמרה שהיא מעדיפה למצוא עבודה במפעל לשקדי מרק. רגע לפני שהבנות נפרדו בחיבוק גדול, הן הבטיחו להיפגש מידי שבת באחד הנחלים יחד עם משפחת התנינים ומשפחת הצבים ולעשות סעודת סופגניות ושקדי מרק, וג'יג'י הציעה לדוני לקחת אותה לשמורת הנשרים בכרמל כדי לחפש את אמא שלה. שתרצי." וכך היה.

צילום באדיבות רן פרחי רשות ניקוז ונחלים השרון

18

'מצב מלחמה' – בית יצחק 13 מושקא פיש בת

1933 המבורג, גרמניה תרצ"ג – רחל בת התשע שיחקה עם חברתה הטובה שרהלה בקלאס שבחצר ביתה. צמותיה הקלועות ושמלתה הפרחונית התנופפו ברוח הקלילה "עוד מעט היום הולדת שלך", אמרה שרהלה, "היי ולפני זה יש את היומולדת שלך, אל תהיי לי שכחנית פתאום" הזהירה רחל ושתיהן פרצו בצחוק מתגלגל.

-------------------- ובינתיים במקום אחר בעיר:

"הי יהודונצ'יק אסור לך לשבת פה, אתה לא רואה??" צעק הגרמני "אנא, עברתי דרך ארוכה, תן לי מעט לשבת" התחנן הקשיש "ממש לא! אתה תקום ועכשיו" התעקש הגרמני "אנחנו, בני הגזע העם המובחר! אתם צריכים לכבד אותנו", התגאה הגרמני בקול, אבל הקשיש כבר לא היה שם

– ליל הבדולח 8-9.11.1938 המבורג, גרמניה י"ז חשוון תרצ"ט "הצילווווו" צרחה רחל "אבא, אמא הצילו".

בין כל הצעקות, הזכוכיות השבורות והפורעים, הצליחה רחל להגיע לביתה של שרהלה, "שרהלה תפתחי לי זה אני, רחל" ביקשה רחל, "רחל? מה את עושה פה??" שאלה שרהלה בחשש, "הפורעים. הם היכו באבא ואמא שלי ואני הצלחתי בנס לברוח לפה", התנשפה רחל מהריצה ומעיניה ירדו דמעות קטנטנות ומלוחות, שרהלה חיבקה את רחל חזק, "הכול יהיה בסדר אני מבטיחה לך" אמרה שרהלה, "בינתיים תוכלי להיות אצלנו, נכון?" ופנתה להוריה בהסכמה "תודה שרהלה" אמרה רחל. למחרת בבוקר, כשנרגעו קצת הרוחות, חזרה רחל לביתה בחשש ומצאה בו רק הרס וחורבן. מאוחר יותר השכנה באה לבשר לה את הנורא מכל, שהוריה כבר אינם איתנו. רחל נפלה לזרועותיה של השכנה בקול בכי גדול. כעבור מספר ימים של מתח וחרדה, נשמעו שוב הנאצים ברחובות. נכנסו לבתים בפראות והורו "מהר יותר! קדימה! כולכם באים איתנו". "שרהלה, את יודעת לאן אנחנו הולכות??" שאלה רחל, "הלוואי וידעתי", "נקווה שנחזור הביתה", סיננה רחל, "נקווה שכן" אמרה שרהלה. לבסוף הם הגיעו לרחוב צר ומלא בניינים. שרהלה ורחל מצאו עצמם לאחר כמה רגעים בתוך דירה קטנה עם עוד כמה משפחות מרובות ילדים. הצפיפות היתה גדולה אך לפחות הן הודו על כך שהן עדיין ביחד עם הוריה של שרהלה. "רחל, ראית שחיים, ישראל ומאיר האבות של חנה, רינה ולאה נלקחו למחנות ההשמדה או בשמם של הנאצים ימ"ש מחנות העבודה?" "כן שמעתי...

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה-

מצב מלחמה

19

אוף שרהלה את יודעת שאני רוצה שההורים שלי יהיו פה לידי ויחבקו אותי ויגידו שהכול בסדר" וקולה נחנק מבכי. "המשפחה שלך כזו מקסימה, כמו מלאכים. אתם מתייחסים אליי כאילו אני אחת הילדות במשפחה. ויש לכם עוד שבעה ילדים בלי עין הרע ולצרף ככה עוד סתם חברה, באמת לא דבר רגיל" אמרה רחל "זה ממש לא עוד סתם חברה! את ממש אחותי התאומה" "תודה רבה" הוקל מעט לרחל. -------------------- "אוי לא, שרהלה מסיעים אותנו ל.... את יודעת" צעקה רחל "רחל!! אנחנו נהיה חזקות" -------------------- "שרהלה, את מרגישה טוב? כבר שבוע שאת חלשה כל כך" שאלה בדאגה רחל . "נראה ילדים, בצריף הקטן 50 לי שנדבקתי פה באחת המחלות. בכל זאת, אנחנו ישנות פה עם כבר חודש, אוכלות לחם יבש אחד ביום, מעט מים, עובדות בכפור ובשלג, מנותקות מהעולם, מהמשפחה. הסיכויים שאני אדבק פה די גבוהים" אמרה שרהלה בקול חלש. למחרת בבוקר שרהלה כבר ממש קדחה מחום ורחל לא ידעה מה לעשות מרוב דאגה. "שרהלה, קחי את מנת האוכל שלי, את צריכה את זה יותר ממני" אמרה רחל. "אני לא מסוגלת. נראה לי שסתם חבל על פרוסת הלחם הזאת" ענתה שרהלה בקושי רב. "אבל שרהלה אני צריכה אותך פה לידי!" אמרה לה רחל "אני לא יודעת כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד, רחל..." לחשה כבר שרהלה ושרהלה עצמה עיניים "רגע" צעקה רחל "שרהלה, בואי נגיד קריאת שמע ביחד.. ותדעי שתמיד היית מודל לחיקוי בשבילי", ".... אחד" ושרהלה עצמה עיניים עצמה עיניים לעד... "לאאא זה לא הגיוני בכלל" התייפחה רחל "כמעט לפני הסוף". שרהלההההההההההההההה הדהד קולה של רחל ללא מענה. -------------------- 7.10.23 אופקים, ישראל – כ"ב תשרי תשפד אזעקה נשמעת בשש בבוקר רחל ובעלה ישראל וילדתם שרהלה יורדים למקלט במהירות וחושבים לעצמם בטח זה סתם עוד תרגיל של הצבא. אך השמועות רצות ומגיעות מכל כיוון חטופים, מחבלים ועשרות פצועים. יללות הסירנה של מתנדבי כוחות הבטחון נשמעות. הם מבינים שזה לא מה שהם חשבו. יריות נשמעות וכיפת ברזל במלוא עוצמתה מרעידה את השמיים זה מזכיר לרחל תקופה אפלה בילדות אבל היא יודעת. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.... והקדוש ברוך הוא מצילינו מידם" וגם זה יגמר.

20

'מיסאקי נסיכת התותים' - כפר חיים 10 איילה פלד בת

מה קרה( 1 )פרק היי כן, אני מדברת אליכם, אילו שקוראים את הספר, עכשיו אני המספרת!!! חשבתי לעצמי: למה שלא נכיר לכם את הדמויות. אז יש לנו את מיסאקי שהיא הדמות הראשית בספר זה. יש גם את מר דרקון ועוד דמויות אבל אני חושבת שכדאי לשמור אותן ואותם בסוד כרגע. טוב, אז תיהנו מהסיפור. "מיסאקיייי" צעקה טורי "את לא מחכה לי, אני כבר יומיים צריכה לרוץ ואת יודעת אני לא בכושר". "עכשיו את כן" אמרה מיסאקי והמשיכה לרוץ )מיסאקי לא רעה היא פשוט לפעמים אוהבת לעצבן את טורי, חברתה הטובה(. טורי ומיסאקי רצו לבית הספר. כשהגיעו לכיתה טורי הייתה מותשת "ששששש אמרה מיסאקי, המורה כבר כאן". "טוב, טוב" אמרה טורי מתנשפת. "הי תלמידים", התחילה המורה לדבר, "היום נלמד על ההיסטוריה של יפן, אמנם אתם גרים ביפן ונולדתם ביפן, אבל אתם לא בהכרח יודעים על ההיסטוריה של יפן". המורה המשיכה להסביר אבל מיסאקי לא הקשיבה, היא חשבה על משהו שראתה אתמול בלילה, כשיצאה לטיול. המורה קלטה שמיסאקי לא מרוכזת ואמרה בקול: "מיסאקי מה אמרתי עכשיו?" מיסאקי נבהלה: "אני... א...אני לא.. יודעת.. המורה". המורה הורתה למיסאקי להישאר בכיתה בזמן ההפסקה. בהפסקה המורה הסבירה למיסאקי למה חשוב להקשיב בשיעור וללמוד ובסוף נתנה לה לצאת. "כמה זמן עבר, צפרדע?" )זאת מיסאקי אבל יש בנות ש...שקוראות לה בשמות( "שוב . תעזבו אותי 1 הסתבכת בצרות? את הולכת לבכות? האהא, הא". מיסאקי צעקה לעברם: . אתן סתם מעצבנות ודבר אחרון חביב.... ביי לכן!! 2 כבר טוב בואו נעצור פה. הן רעות. אלו חבורת הללל - ראשי תיבות של: לורי לורן ולילי. טוב נמשיך... אחרי שמיסאקי הלכה טורי ראתה אותה, באה אליה ואמרה: "תגידי מה קרה לך היום בשיעור? את בדרך כלל מקשיבה נהדר". "אני יודעת" ענתה מיסאקי "אבל אני כל הזמן חושבת על משהו שראיתי אתמול בלילה בחצר הבית שלי, כשהלכתי לטיול". "מהההה? מה זה היה אני חייבת לשמועעעעעעעע" צעקה טורי. "טוב, טוב זה היה משהו כזה עגול והיה לזה צבע אדום". "טוב את בטח הוזה" אמרה טורי, "אבל אנחנו יכולות לבדוק את זה". "בואי", אמרה מיסאקי ומשכה את טורי לחצר הבית שלה. "בואי בואי הינה זה!!!" צעקה מיסאקי "את רואה? אני לא הוזהה!"

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה-

מיסאקי נסיכת התותים

21

"רגע אז זה אמיתי?" שאלה טורי ומיד צעקה "אומייגאד זה...ז...זה ביצת דרקון!!!! אנחנו חייבות לקחת אותה לתוך הבית שלך". "טוב", לחשה מיסאקי. מיסאקי וטורי לקחו את הביצה לתוך הבית וחיכו.... וחיכו.... וחיכו. "אויייייייייייייי לאאאאאאא" צעקה טורי פתאום, "אני מאחרת, אני חייבת ללכת, מיסאקי בייי!!!!". כעבור דקה נשמע קול קטן: "היא הלכה?" "מה, מי זה?" שאלה מיסאקי בפחד. "זה אני, הדרקון שבביצה!" "רגע מה? בוא לכאן עכשיו". "טוב", אמר הקול הקטן. מיסאקי מצאה את עצמה פתאום מול דרקון אדום. "זה דרקון!" צעקה מיסאקי "אני אני אני אני לא מבינה יש דבר כזה דרקונים?" "כן אני יודע, אבל בכל מקרה את הגורל". "מה זאת אומרת "הגורל"?" שאלה מיסאקי של השכונה!" super hero "אההה כן", התחיל מר. דרקון "טוב, את הולכת להיות ה "רגע מה???? אתה צוחק עלי נכון?" "הממממ לא". "מהההההההה, אני לא יכולה להיות מה שאמרת...!" "את חייבת, אני מצטער". "לא רגע", התחילה להגיד מיסאקי בבהלה אבל מר. דרקון העניק לה כוחות. זה קרה כל כך מהר שהיא לא הספיקה לסיים את המשפט. מיסאקי נבהלה וצעקה "מה קורה כאןןן???? אני לא מבינה, אני אמורה להציל את השכונה?" "כן", אמר מר. דרקון, "את נבחרת להגן עלינו אז תתחילי. עכשיו, אני כבר חש במשהו אפל" לחש מר. דרקון. , אני אפילו לא יודעת לנהוג, איך 14 "משהו אפל", חזרה אחריו מיסאקי, "אבל אני רק בת אני אביס משהו "אפל"?" "את לא אמורה, אבל הכוחות שנתתי לך, כן", הסביר מר. דרקון. "אולי את חושבת שאת לא מוכנה אבל אני לא הייתי נופל לגינה שלך אם לא היית מוכנה", המשיך להסביר... אבל מיסאקי לא הקשיבה, היא אפילו לא הסתכלה עליו, היא הייתה מרוכזת במשהו אחר. אבל מה?. "כן" אמר הדרקון. "אה וקוראים לי מר. דרקון!" "איזה שם מקורי" אמרה מיסאקי בצחקוק קל.

22

מיסאקי נסיכת התותים

מה הדבר שבחלון( 2 )פרק "מיסאקי!" "מה?" "את בכלל מקשיבה לי? את יודעת שאני מסביר את זה בשבילך". "כן אני יודעת, אני פשוט מסתכלת על משהו אחר זה פשוט נראה מוזר....." "מה זה ?!" צעק מר. דרקון "אני חייב לראות, הממ זה לא נראה רגיל ... אבל את יכולה לעצור את זה, מה שזה לא יהיה ... בקיצור תגידי פחכד וחיש מהר תהפכי לגיבורת על!" התלהב מר. דרקון. "האמת ..." התחילה לדבר מיסאקי "אמא שלי מתה מכל הקסמים האלו ואני פחות רוצה להתעסק עם קסמים..." "אמא שלך לא מתה" אמר מר. דרקון, "אם היית מקשיבה לי קודם היית יודעת למה אני מתכוון". "רגע מה???" מיסאקי צעקה חזק כל כך עד שאבא שלה שאל אותה אם יש עכביש בחדר שלה )כן כן, מיסאקי צעקה ממש חזק פעם כשהיה עכביש בחדר שלה(. "כן. היא לא מתה, אני פוגש אותה כל יום, אז עכשיו תקשיבי". "טוב אני מקשיבה, תתחיל לדבר". "ככה, אז פעם לפני שהיית בחיים אני ואמא שלך עשינו פרויקט קטן, טוב אולי קצת לא מוצלח אבל היינו צעירים, ולא ידענו מה אנחנו עושים. הלכנו למקום האסור, אני לא זוכר למה, אבל אני כן זוכר שנגענו בדברים שאסור היה לגעת בהם ושחררנו מפלצות וזה בערך מה שקרה. אמא שלך נענשה והיינו צריכים להביא כפילה שלה לעשות כאילו היא מתה אני מצטער....." "אבל איך אתה? הרגע נולדת אני לא מבינה!!!" אמרה מיסאקי. "הממממ" התחיל מר. דרקון לומר, "הביצה שהייתי בתוכה היא בכלל שער. אבל יש שערים בכל מיני גדלים. יש לבני אדם, יש לדרקונים גדולים, יש לדרקונים קטנים והרבה אחרים. בקיצור עכשיו את מוכנה להציל את העולם!?" "טוב אבל תגיד לי שאני לא אמות מזה" ביקשה מיסאקי. "פשוט תגידי פחכד!" ענה מר. דרקון "זה מפחיד מדי אני לא יכולה!" "את רוצה שאני אראה לך תמונה של אמא שלך ושל חברות שלה?" "ברור". "אמא שלך היא זו עם הבגדים בצבע תכלת. ואני מאחוריה". "הן באמת יפות אבל איך אני אראה?" "....3... ...ו 2...1 "נראה לך שאני יודע? עכשיו תגידי פחכד! טוב

מיסאקי נסיכת התותים

23

: מיסאקי ( 3 )פרק ............. פחכד " אומייגאד אני תות!!" "כן נכון, את תות".

"רגע למה אני כל כך שונה מאמא שלי?" שאלה מיסאקי. "אה, זה בגלל שעברו כמה שנים טובות והגיבורים השתנו". וחיש מהר את רגילה". פחכדיש "עכשיו, אם את רוצה להשתנות בחזרה, את אומרת "אנחנו מוכנים, בואי תקפצי מהחלון ותנחתי עם מטריית התותים שלך". "אתה בטוח? אני לא רוצה למות....". "כן אני בטוח.... רגע אני מרגיש מישהו או משהו מוכר בחוץ אבל זה כוח אופל!" "מה אתה אומר אתה לא היחיד. אני מרגישה בדיוק אותו הדבר! רגע מה זה?" "למה את מתכוונת?" "מאחורייך, אני... זה פשוט דמות שחורה אני לא יודעת מה זה!" בחוץ נגלה להם מראה מבעית. הכפר... הוא פשוט הרוס. היא מתקדמת לרחוב שלנו, אנחנו חייבים לעשות משהו נבהלה מיסאקי. אבל מר. דרקון פשוט נעלם הוא לא אמר למיסאקי כלום אבל היא ראתה שהוא מתקדם לכיוון האישה. "מר. דרקוווווווווווווווון" צעקה מיסאקי "אני באה אליך ולמה אתה מתקדם? עצור עכשיו!!!" האישה הסתכלה על מיסאקי וקפאה במקום... ואז לחשה: "את...את לא אמורה לדעת על מר. דרקון, אני לא אעצור עד שמר דרקון ימות, אני סבלתי והכל בגללו. הוא לא טוב, הוא שקרן, את לא רוצה לעזור לו!" התחילה לצעוק. "בואי לכאן ואני אעזור לך, את לא יודעת מה את עושה.." ואז לפני שהאישה הספיקה לסיים מר. דרקון נעלם. "מה איפה הוא? אני לא מבינה" נבהלה מיסאקי. "תירגעי ילדה, הכל בסדר אני טובה, לא רעה, אני לא זאת שעשתה את כל זה, אבל אני יודעת מי כן עשה את זה. את רוצה לדעת?" "כן, אני אשמח". ענתה מיסאקי. "טוב, זה מר. דרקון" ענתה האישה. "אבל מר. דרקון טוב, לא?" "לא, הוא רע!" "הוא בא לכל מיני אנשים ואומר להם שהם עלו בגורל להיות הגיבור של העיר, הכפר או מה אנחנו חייבות לעצור אותו!!! אה וגם קוראים לי מיצקי, איך קוראים לך?" שאלה ♦ שלא יהיה האישה, )ששמה כאמור מיצקי( "אה... לי קוראים מיסאקי". "טוב מיסאקי את צריכה לעזור לי עכשיו" הסבירה מיצקי. "מר דרקון הוא לא טוב, הוא רע, הוא שיקר בכל דבר שהוא אמר לך. הכל שקר. הוא לא באמת מכיר את אמא שלך!!!! תבואי

24

מיסאקי נסיכת התותים

איתי ואני אעזור לך להביס אותו!" "טוב" אמרה מיסאקי והשתיים הלכו ביחד. מיצקי ומיסאקי הגיעו לבית של מיצקי ואז מיסאקי שאלה "למה אנחנו פה? לא אמרת שאנחנו הולכות לעצור את מר. דרקון?" "אני אמרתי" ענתה בלחש מיצקי, "אבל לא הבטחתי..." "מה זאת אומרת?" אמרה מיסאיקי "אה זה אומר שמר. דרקון לא באמת רע. אני הרעה, שיקרתי אבל אין מה לעשות, את כאן ואני הולכת לקחת לך את החיים..." מיסאקי נבהלה אבל מיצקי לא צחקה, מיצקי אמרה שהיא לא הולכת לחוס עליה. : הסוף תמיד מגיע( 4 ) פרק "מיסאקי!" צעק בקול רם מר. דרקון. "איפה את?! את בסדר?" הוא צעק, אבל לא היה מענה. הוא ניסה עוד פעם אבל גם הפעם, אף אחד לא ענה ואז הוא ראה במרחק בית קטן. מר דרקון הלך לעבר הבית, נכנס ומייד ראה את מיסאקי. הוא צעק בחוזקה: "מי פה, תראו את עצמכם !!!" "מר. דרקון זאת מיצקי", לחשה מיסאקי, "היא פה והיא רוצה להרוג אותי!!! אני לא יודעת מה קורה פה, מר. דרקון תסביר לי עכשיו!!!" צעקה מיסאקי. מר דרקון ענה: "קודם כל נשחרר אותך ואז נביס את מיצקי, אחת ולתמיד! עכשיו, תנסי לא לזוז, אני צריך לשחרר אותך מהחבל הזה". מר דרקון שחרר את מיסאקי עם כוח העל ואז הורה לה להגיד פחכד, כדי שתהפוך שוב לגיבורת על. הפסקה קצרה ויזומה היי אני שוב מדברת אליכם, הכותבת. אתם בטח צריכים לשתות, ללכת לשירותים או סתם דקות עכשיו רוצו 2 , לעשות הפסקה קצרה, אז אני נותנת לכם כמה דקות. כמה? אה כן תעשו מה שאתם צריכים אני מחכה........................................................................ דקות אז תחזרו לקרוא. 2 היי עברו "פחכד!" אמרה מיסאקי. "ייאי אני שוב תות איזה כיף!" מר דרקון אמר: "אני אלמד אותך איך להביא עוזרים קטנים שיעזרו לך בהכל, כן הכל!" "אבל איך? אני אף פעם לא השתמשתי בכוח...". "מר דרקון מה אתה עושה פה?!" צעקה מיצקי מר דרקון נבהל ואמר למיסאקי "תגידי תותפחלץ!!!!!" מיסאקי נבהלה כל כך עד שלא הצליחה להגיד תותפחלץ. היא כל הזמן אמרה תותים. מר דרקון צעק: "טוב, פשוט תגידי תותים בכוח, כאילו את צועקת למיליוני אנשים והם צריכים לשמוע אותך, טוב? תנשמי ותגידי תותים!"

מיסאקי נסיכת התותים

25

טוב אמרה מיסאקי וצעקה: "תווווווותתתתתתתתתתיםםםםםםםםם!!!!!" ובאותו רגע הכל עצר, הכל, אפילו הזמן נעצר. מיסאקי זכרה שמר דרקון אמר לה להגיד תותפחלץ ואז עוזרים קטנים יופיעו, היא כבר לא הייתה בלחץ, אז היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה.... "תותפחלץ!!!!!!!!!!!" באותו רגע עוזרים קטנים הופיעו, בדיוק כמו שמר דרקון אמר. היא הורתה לעוזרים לשים את מיצקי במקום ממנו לא תוכל לצאת לעולם. העוזרים הקטנים פתחו סוג של שער וזרקו את מיצקי לתוכו ואז מיסאקי אמרה "תותים!" הזמן חזר לנוע ומר דרקון אמר: "אני ממש גאה בך. עכשיו את באמת מוכנה להיות גיבורת על, אבל קודם אני צריך להסביר לך מה באמת קרה". : יום אחד( 5 )פרק מר דרקון סיפר למיסאקי את כל הסיפור מההתחלה. הוא התחיל מזה שאמא שלה הייתה גיבורת על וגם מיצקי הייתה גיבורת על, אבל מיצקי הייתה הצל של אמא שלה והשנאה שלה גדלה מידי יום, יותר ויותר עד שלבסוף היא לקחה את הכוחות של אמא שלה ושל כל החבורה שלה. היא הפכה להיות חזקה מאוד והיא הפכה להיות רעה מאוד. מיסאקי שאלה: "לאן העוזרים הקטנים לקחו אותה?" מר דרקון ענה: "הם לקחו אותה למקום של הרעים, למקום שהם לומדים לקח". מר דרקון ומיסאקי המשיכו לשוחח עוד זמן רב..... מיסאקי הפכה להיות גיבורת העל של עיר והם חיו בכיף עד שהכל הסתיים בשנת ,כשמיסאקי מתה. 1990 וכאן אנחנו חוזרים להתחלה, אני עדיין מדברת אליכם, כן אני, המספרת של הסיפור. טוב בייי, מקווה שאהבתם את הסיפור של אמא שלי.

מה אתם מסתכלים?!

26

'חיליק פורצלינה' – יד חנה 15 מתן פלסיאן בת

"דקות ספורות ללידתה המרגשת, של הכוכבת הגדולה ביותר, המדהימה ביותר, השווה ביותר. כן, כן, אני מבטיח לכם, היא הדבר שהולך להרעיד את היקום כולו. לא חווינו מדהימה כמוה." עומרי לוקח נשימה ופותח את הדלת. הוא לא מסוגל להאמין למה שהוא רואה. כשקולו רועד, הוא אומר בלחישה למצלמה: "נמצאת כאן איתי." עיניו פקוחות וממוקדות על הפרס. "הלידה הכי מטורפת ביקום!" אזמרלדה צורחת את הנשאר בגרונה, עומרי לוקח בידו את איש המצלמה, ומרים את השמיכה שמכסה את בטנה הגדולה של אזמרלדה ובכך מפריע למיילדת להתאמן על נשימותיה. הוא פשוט רצה להראות לצופים וכמובן לעצמו, את האירוע הכי מרגש עליי האדמות. כדור זוהר עד סנוור תקוע ברחמה של אזמרלדה, ודם מצפה אותו. נראה שהלידה אינה פעימות בדקה. שלוש 220 הולכת כמתוכנן. ליבה של אזמרלדה בסכנה, ודופקו עומד על מילדות נמרצות סביבה, דואגות שהכוכבת תצא בשלום מכל הקטסטרופה הזאת. אזמרלדה מדממת דוחפת צועקת, ליבה נקרע, עד לצלילי הכוכבת הבוכה בפעם הראשונה. במהרה איבדנו שליטה. כדורית אור בוהק וענני זהב, הכוכבת, קופצת ומשתוללת על מיטת אמה בכוונה למצוא אותה. המיילדת עדנה תופסת אותה מרכיבה על עצמה משקפי מגן ובשתי ידיה עוטפת את גופה השמנמן במגבת ומנגבת פניה משאריות דם הלידה. הכוכבת הכבולה מצמיחה זוג רגליים דקיקות, ומכל אחת משלוש האצבעות ברגליה משדרת לייזר קטלני השולח את המיילדת לרצפה. הכוכבת בורחת במהרה מהחדר לעבר היציאה מבית החולים, וסביבה עשרות אנשי אבטחה, מעריצים, מצלמות. לרגע אחד היא לא חוששת. היא קופצת על ראש אחד הבחורים הגדולים, מחייכת ומפריחה נשיקה למצלמה. בכל קפיצה מראש אחד לאחר רגליה מתארכות, התנועה כולה נעצרת למראה המרגש. אנשים יוצאים מרכבם ומריעים לכבוד הכוכבת, והיא כבר מטפסת על אחד הבניינים. היא זוחלת דרך חלון פתוח אל תוך חדר אמבטיה ורדרד. שם מבחינה לראשונה בישבן, ישבנו של בחור זקן בגובה זהה לשלה. הזקן מסבן עצמו וממלמל. הכוכבת המשיכה בזהירות אל עבר דלת עצומה, ובשתי ידיה מושכת, מנסה לפתוח את הדלת הכבדה. לפניה מוצג שולחן מלא בכל טוב ושני פסלי קרח מגולפים, מגשים שלמים ממולאים בגבינה קשה, רכה, נקניקים, לחמים וכמה מגשי פירות ועוגות. הכוכבת מתקדמת אל עבר המדרגות לצד השולחן המסודר. היא מגניבה מבטה אל תוך משרד רועש, כשבחור בחליפה שחורה צועק לטלפון. "ממש ממש לא!", "אתה משוגע, ממש מטורף. אין שום סיכוי שאני נותן ליצורה הזאת להסתובב חופשי, אתה מפספס הזדמנות עצומה בחור." מלמולי צעקות נשמעות מהטלפון כשהשתתק. בחור נוסף עם חליפה, ניגש אל עבר אותו בחור. "אזמרלדה מתה, עדנה במצב קשה, היא לא תשרוד." הבחור הלך ודממה השתררה. האדרנלין שהיה בכוכבת התפוגג.

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה-

חיליק פורצלינה

27

שלושה בחורים עצומים לבושים לבן, מסתערים מדלת חדר האמבטיה, ומבחינים בכדורת האור על השולחן. הבחור השלישי, הגדול ביותר, שומר בידו, את האפיפיור המצוחצח, ומעבירו לחדר הישיבות כך שלא יפגע. שני הבחורים האחרים הרי יודעים מי היא, הם מקיפים אותה שלא יהיה לה לאן לברוח. לאחר מכן תופסים פניה ואת רגליה קושרים כאחד, ומשליכים לשק אטום. "היא מסוכנת מידי" אומר אחד הבחורים ומפנה אותה לתוך ארון עץ, בחדר הישיבות הגדול. לאחר מכן אנשים רבים התאספו בחדר הישיבות, חלקם בחליפות חלקם בשמלות, האפיפיור עולה לבמה ושלושת שומרי הראש שלו אחריו "שלום לכולכם, תודה שהתכנסתם כאן איתי ביום משונה זה, ראשית אגיד שאנו מוכנים מבחינה ביטחונית לכל תרחיש פגיע של הכוכבת, אבות אבותינו התמודדו בעבר ונצליח גם אנחנו, שנית הסיבה העיקרית ללמה הזמנתי אתכם לכאן היום היא כדי לקבל את תמיכתכם ואהבתכם ליצור את הנשק הגרעיני הראשון למדינתנו" רעשים עצומים נובעים מהקהל האוהד "עכשיו," אומר בחיוך ומפנה מבטו אל שומריו "כמו שאתם בטח כבר יודעים היא מוחזקת בידינו וברשותה כח גדול, אני מבקש מכם, אורחים יקרים שלי, אל תפסיקו להפיץ אהבתכם" לרגע האפיפיור צועד צעד הוא צועק וכולם חוזרים אחריו - “Fide fit salus” אחורה בעוד המיקרופון מכוון לפיו “Fide autem servatus est a periculo. sic non timebit qui habet salutem”. חדר הישיבות התפנה מהאנשים הרבים, הכוכבת מוחזקת מרותקת בתוך ארון, מזועזעת ממה ששמעה, היא מרגישה שהם נחושים לעשות בה שימוש בידיהם, גורלה נתון בידי אנשים אחרים שאין להם שום קשר איתה. מות אמה אינו משחרר את ראשה, האשמה מלופפת סביב צווארה. הכוכבת מבינה שעכשיו זהו עניין של חיים ומוות, עם תברח תפגע במספר אנשים, אולי אפילו חפים מפשע, אך חייה לא יעמדו בסכנה יותר. לעומת זאת, אם תוותר, תישאר במקום, היא תיתן לרעים לנצח, ליצור עולם רע יותר. "הם עשו זאת בעבר, השתמשו באחת כמוני," לחשה בתהייה, והבצק העוטף את גופה נשרף כלא היה. היא מצליחה לפתוח את הדלת ולהתחמק בזריזות מהשומר. ביציאה מהדלת עמד שומר שעיר, המונע את יציאת הכוכבת מהחדר. הוא תופס את שתי ידיה ומרים אותה קרוב לפניו, מרחק נשיקה. הכוכבת פותחת רחב את פיה וצועקת "אאאאאאאאאאאאאאאאא" אוזניו של השומר מפרישות נוזל אדום ועיניו מתגלגלות כלפי מעלה. עשרות שומרים ואפילו כמה מאבטחים באו לקול הצווחה, אך הכוכבת כבר בורחת רחוק. ליבה דופק בעוצמה למראה האנשים הרבים המריעים לה, היא קופצת ומתגלגלת באוויר נהנית מהשחרור הרגעי "תפסיקו להסתכל עלי, עוד רגע ואתם תבינו, אני כאן כדי לעזור".