נגה באפלה - רבקה כהנא ובת -עמי מלניק

יֶט

היום הזה אמוּר להיות המאושר בחיי, חשבה יֶט בל בה. גברת הַרטנַאק, אמהּ של יֶ ט, התקינה את ההינומה על ראשה וענדה את שרשרת הפנינים לצווארה. אחותה נני צחקה כשאמרה לה: "אל תשכחי לזרוק את הזֵר לכיוון שלי, אחרת את יודעת מה יקרה". ושתיהן חיקו את אמן שהייתה נוזפת בהן בילדותן: "מי ירצה להתחתן עם ילדה שאינה יודעת להשתמש בסכין ומזלג?" אמן צחקה, אך הנידה בראשה מצד לצד כאומרת "לא", הזר עתיד להיתלות בביתם של יֶ ט וארי, כנהוג; "חבל שהזר ייזרק סתם כך, אתן תראו, הפרחים היבשים יחזיקו מעמד המון שנים". בבית העירייה העתיק בהאג, המתינו בני משפחה וחברים. השושבינים, ילדות וילדים מבני המשפחה לבושים ככלות וחתנים קטנים, ליוו את הזוג, וארי נראה זורח מאושר. ארי טְרֶרְניט ויֶ ט היו חברים כבר שנים אחדות. הם חלקו השקפת עולם דומה, והיו שניהם אנשים נחבאים אל הכלים, אתיאיסטים, אוהבי ספרות וחובבי טיולים בטבע. יֶ ט הייתה נרגשת. היא הייתה כלה יפהפייה ואיש לא יכול היה להבחין בחששות ובהיסוסים שקבעו להם את משכנם בל בה מרגע שנפלה ההחלטה. ארי היה אדם תמים ומעט ילדו תי, אבל הוא אהב אותה אהבה עזה ושלמה, ולכן נענתה לו כאשר כרע על ברך אחת והגיש לה טבעת משובצת יהלום. הזוג הצעיר שכר דירה קטנה באחת השכונות הצנועות בדרום אמסטרדם. הם חיו חיים פשוטים, ארי למד היסטוריה וספרות באוניברסיטה, ויֶ ט עבדה כמבשלת לתלמידות בית ספר ש היו באות לדירה בצהריים. הילדות היו מספרות ליֶ ט על הנעשה בשיעור, על הכובע המוזר שחבשה המורה למתמטיקה ואפילו על הבנים בכיתה שמצאו חן בעיניהן. יֶ ט ידעה להקשיב, והילדות חשו נוח במחיצתה. הן ידעו שיֶ ט טובת הלב לא תסגיר את סודותיהן, והאכפתיות שלה אמיתית, חפה מזיו ף, ולא לא פעם לאחר האוכל הייתה מתקנת מכפלת חצאית שנפרמה בעת ההתרוצצות בבית הספר, או מחטאת פצע שנפער בברך. היא זכרה את ימי ההולדת של כל אחת מהילדות, והבחינה מיד כשמישהי חזרה עצובה או מאוכזבת. הילדות, מטבע הדברים, לא שיערו עד כמה בעצם נוכחותן ופט פוטיהן העליזים הן מחזקות את הכמיהה של יֶ ט לילד משלה.

מעיקה.

11