נגה באפלה - רבקה כהנא ובת -עמי מלניק

החיים במסתור

חג פסח תש"ג ( 3391 ) היה העצוב ב יותר שחוו אלס ובֶנו מעודם. בגלל העוצר העדיפו שלא לחגוג את ליל הסדר בבית הרב ספרא, ונותרו בחדרם הקטן. הם שרו כמעט בלחש "והיא שעמדה" ו קרא בשקט ובכוונה גדולה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותֵ נו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". עיניהם נמלאו דמעות כשהביט ו בתינוקת שלהם שישנה בשלווה בעריסתה. שניהם ידעו שבקרוב יהיה עליהם למסור בוקר יום ראשון קר בחול המועד פסח , כ' בניסן תש"ג, ( 11 באפריל 3391 ) , כשהרחובות ריקים מאדם, מורידים בני הזוג וייסברג את הטלאי הצהוב מבגדיהם, אלס שמה צעצועים אחדים, מעט חלב, וכמה בגד ים בעגלה והם יוצאים לרחוב. כלפי חוץ הם נראים כזוג הולנדי צעיר המטייל עם תינוקם, אבל ל בם הולם בחוזקה, הפחדים והעצב מציפים אותם. האם זו הפעם האחרונה שייראו את התינוקת שלהם?! האם תשרוד? האם הם יינצלו? האם האישה הזרה תאהב אותה? רק רוזין מהיודנראט וסיטייה ב סוד העניין. הפגישה מתקיימת ברחוב. אלס דוחפת את עגלת התינוק ובֶנוֹ צועד לידה. יֶ ט מתקרבת, היא זרה לחלוטין, הם מעולם לא ראוה לפני כן. על צווארה מטפחת כחולה. היא מתקרבת אליהם וצועדת לצדה של אלס. היא יד אחת על ידית העגלה, אלס מורידה יד אחת, לאחר מכן מני חה יֶ ט יד שנייה, ואלס מורידה את ידה. אלס ובֶנוֹ פונים ימינה לעבר רחוב צדדי ויֶ ט עם העגלה ממשיכה קדימה. אלס מתאפקת שלא לפרוץ בבכי, היא באפיסת כוחות ורועדת בכל גופה. איך תצליח התינוקת לינוק מבקבוק? איך תדע האישה להחליף לה חיתול? לרחוץ אותה? האם מספיק חם אצל ה בבית? היא אינה מביטה לאחור, כורך את זרועו סביב כתפיה והם גוררים את עצמם חזרה אל מנסה לעודד את אשתו: "לפחות התינוקת שלנו בידיים טובות, זה הסיכוי היחיד שלה לשרוד". גרונו משתנק והוא אינו מוסיף דבר, חושש שעוד מילה אחת וגם הוא כמו א שתו יישבר. דירתם הריקה.

בֶנוֹ מניחה

אותה. בֶנוֹ בֶנוֹ

11