נגה באפלה - רבקה כהנא ובת -עמי מלניק

"אני מודעת לסכנות אבל אני לא יכולה להשלים עם הפרידה. אני חייבת לראות אותה, אני אפילו לא יודעת היכן היא נמצאת". אומרת אלס בקול שבור . הרב ספרא שמע את שניהם. טיעוניו של בֶנוֹ נשמעים הגיוניים אולם הרב פוסק בניגוד לשכל הישר; בלבו חשב שמחלוקת המתעוררת בין בני זוג הנה דילמה עתיקת יומין עוד מימי אברהם אבינו. כשהורה הרב לבֶנוֹ: "שְׁמַע בְקוֹלָהּ", 12 לא ידע כי בהחלטה הבלתי הגיונית הזו הציל את חייהם. לימים יתהו ואלס האם שרתה עליו רוח הקודש? הת תכן י השגחה פרטית מובהקת מזו? בֶנוֹ ואלס שיתפו בפסיקתו רק את ידידתם רוזין דה - יוֹנג, וכעבור זמן קצר, באמצעות סיטייה, קיבלו את כתובתה של יֶ ט בדרום אמסטרדם. באותו יום שוב חיבקה אֶלס את בתה ולימדה את יֶ ט כיצד לטפל בתינוקת, להאכילה, להחליף את חיתוליה. בעודם שם, בביתה של יֶ ט, נשמע צלצול בדלת. נערה הולנדית ובידה פתק בכתב ידה של רוזין, עמדה בפתח: "הגשר הורם, אין לכם לאן לחזור". דהיינו הרובע שבו התגוררו נותק לחלוטין, נערכה אקציה אכזרית שכללה חיפוש מבית לבית , וכל היהודים הוּצאו מבתיהם ונשלחו למזרח. גם הרב ספרא, אשתו, וחמשת ילדיהם גורשו וכולם נספו. בֶנוֹ ואֶלס הביטו זה בזו חסרי אונים. לא היה ביכולתם לחזור לדירתם שברובע אוֹסטֶרפַארק ( Oosterparkbuurt ) שבו ריכזו הגרמנים את רוב הקהילה היהודית, לא לחפש דירה ח לופי ית, ואסור להם להימצא באזור מגוריה של יֶ ט בדרום אמסטרדם. לא נותר מוצא. "מה הבעיה? ! אתם נשארים אצלי!" פסקה יֶ ט, כאילו מדובר בדבר של מה בכך. הדיירים שלה, דויד ויאנקה, לא היססו והנהנו בראשיהם בהסכמה. בֶנוֹ לא אמר דבר, וגם אלס, מאופקת כדרכה, מלמלה רק כמה תודה, אולם שניהם הבינו באותו רגע שמדובר באישה אצילת נפש ונדירה. מדי יום ביומו הופיעו כרוזים ותקנות שהבהירו באורח חד משמעי מה דינו של הולנדי הנותן מחסה ליהודי. גירוש למחנות בגרמניה היה עונש ידוע, וברחוב ההולנדי נפוצו שמועות גם על הוצאות להורג. בכל מקרה מדו בר היה בסכנת נפשות. בלית ברירה נשארו בֶנוֹ ואֶלס בביתה של יֶ ,ט בידיעה ברורה שהשהות שם מסכנת אותה ואת רבקה, וגם את הזוג נגיוֹ-דֶה שידעו שמדובר במתן מחסה למשפחה יהודית.

בֶנוֹ מילות

12