נגה באפלה - רבקה כהנא ובת -עמי מלניק

מקץ שבועות אחדים, בשעת לילה מאוחרת , לחשה אלס לבעלה: "מסכנה יֶ ,ט היא מאוהבת בדויד". בֶ נוֹ המופתע לא הבחין בדבר. "היא אישה כל כך הגונה", לחשה אלס, "היא בטח רוצה להישאר רעייתו הטובה והנאמנה של בעלה, אבל לא נראה לי שתוכל להתעלם מרגשותיה. גם דויד מסכן, הוא מוסרי כמוה, זה לא פשוט בשבילו להיכנס כל ערב לחדר השינה עם יאנקה ולהתפלל שיוכל לעבור לחדר ה של יֶ בוקר אחד , בשעה שיֶ ט החליפה את חיתוליה של רבקה ושרה לה שיר ילדים הולנדי, נפגשו עיניה בעיניה של אלס. מילים מעטות נאמרו, אך רק לאלס יכלה יֶ ט לומר בגילוי לב: "אינני יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהלב גובר על השכל, אסור לי!" היא הישירה מבט אל עיניה של ה אישה שפגשה לפני זמן כה קצר. אלס חיבקה אותה בחום. היא יהודייה, ילידת גרמניה, עולמה כה שונה מעולמה של יֶ ט. ולמרות השוני ביניהן נקשרה ביניהן חברוּת נפש. רק בפני אלס יכולה יֶ ט לחשוף את תחושותיה ומאווייה האסורים והכמוסים. שעות ארוכות מדברות השתיים על הכל: על כמ יהתה של יֶ ט לתינוק משלה, על בעלה שנמצא במחנה שבויים, על הפחד הקיומי האופף את כולם במלחמה, ובעיקר על התסבוכת הרגשית בכל פעם שדויד בא לעזור במטבח, או נושא את רבקה ומעבירה לזרועותיה, יֶ ט נדרכת. שניהם אינם מדברים הרבה, בדומה ליֶ ט גם דויד הנו אדם מאופק ומופנם, בעל שקט פנימי ורגישוּת. יֶ ט חשה רגשי אשמה שאינם מרפים. אולם היא אינה יכולה להתכחש לל בה. די במגע מקרי ביניהם, או רגע שבו התינוקת נרדמת בזרועותיו, ול בה נמס. היא חשה כלפי דויד אהבה כפי שמעולם לא חשה כלפי ארי. ביום שישי מדליקה אלס נרות ומברכת בלחש כשכפות ידיה מכסות על עיניה. יֶ ט עומדת לידה ומקשיבה לתפילה שנאמרת בשפה זרה ומוזרה. "מחר, כשהשבת תצא, בֶנוֹ ואני עוזבים, נמצא מסתור אחר, אל , תדאגי" אומרת אלס ומחבקת את יֶ ט. היא ובֶנוֹ חשים ב ביטחון מלא שבתם נמצאת בידיים טובות. במוצאי שבת נפרדו בֶנוֹ ואֶ לס מיֶ ט, מדויד ומיאנקה, נישקו את רבקה ועזבו את הדירה. במדרגות, עוד בטרם יצאו אל הרחוב, שילבה אלס את זרועה בזו של בֶנוֹ והבטיחה: "אל תדאג, הפעם אני רגועה, לא אדרוש בעוד שעה לראות את הקטנה".

ט".

שנוצרה.

11