לבוש והתפשטות - פני הדור - בית מדרש לאמנים - זית עמק חפר תשפ"א

לבוש והתפשטות

פני הדור - בית מדרש לאמנים זית עמק חפר תשפ"א

ממשתתפות ומשתתפי בית המדרש לאמנים "פני הדור" תשפ"א

בן יון שלומית גוטשל רותי גל גאולה

הרכבי נעה ולנסי הדסה זעירא שרה חלפי שלומית כפיר גדי ליאור רותי עין דר- נהרי אוסי רבין אהוד רוזנבאום דניאלה שכטר דורית

מנחים: ד"ר יותם כהן, עדי נחשון

ד"ר יותם כהן עדי נחשון

הומשמלת השבת של חנה'לה ועד הכלה החשמונאית

על המדפים בארון הבגדים מונחים, רעיונות ומחשבות חלקם סדורים, חלקם לא. ישנים וחדשים מעורבבים יחדיו. על הקולבים תלויות יצירות אומנות, ביטויים ויזואליים כהשראה לעולמות נסתרים בתוך מגרות נפתחות ונסגרות. קבוצה של אמניות ואמנים מלווה במַנְחֶה ומנחָה, יצאה למסע של רעיונות, בֵּרוּר מושגים, הקשרים. מסע של למידה ויצירה. תחילתו של המסע בשמלה לשבת. שמלה המחברת בין עולם יהודי, לציוני, לישראלי. בין הגות לאומנות, בין היחיד לקבוצה. בכל יום אנחנו בוחרות מה ללבוש ולא פחות חשוב מזה מה לפשוט מעל עצמנו. אנחנו בוחרות בגדים, סמלים, עדיים ואביזרים ובאמצעותם אנחנו מבטאות הלכי רוח של זהות אישית, שייכות וגם זרות. אנחנו לובשות ופושטות מעלינו זהויות, ומבלי משים אנחנו עושות זאת גם לאחרים, בין אם הם קרובים ובין אם הם זרים. והם מן הסתם עושים מעשה זהה. ובמשחק התלבושות הזה אנחנו משקפות הלך רוח של תקופה, של חברה של זמן ושל מקום. אנחנו מבררות הקשרים חבויים בשורשי מילים: מה בין בגד לבגידה, בין לבוש לבושה, עירום לעורמה, כסות לכיסוי. האם חליפה היא מלשון החלפה, ומעיל מלשון מעילה? אנחנו עוטות זיכרונות חבויים בתוך בדים תפורים, ומקוות שנשכח ונצליח להניח מאחור זכרונות רעים אם רק נסיר את הבגד. אוחזות בתקווה ומהר מידי יודעות שנתבדה. לעיתים מבקשות להצמיד את הבגד לגופינו ולעיתים לקרוע אותו מעלינו. כמנחי הקבוצה, הזמנו אתכן לחקור וליצור. בעזרת דוגמאות של בדים, פלטה של צבעים, עיון בטקסטים. הזמנו אתכן לחפש משמעות במעשה החיבור ובמעשה הקריעה, לגלות ולכסות, לפרק ולהרכיב, לנעול ולחלוץ הזמנו אתכן ליצור –קולקציית זיכרונות, פרשנויות ותובנות. ובסיום – אספנו את פיסות הבדים, את החיבורים ואת הקרעים, אספנו את הרעיונות, המחשבות ולא פחות חשוב מזה אספנו את השאלות. אספנו הכל, קיפלנו כך שיתאים, ובכל פעם שנרצה נוכל לשלוף מהמדף ולבדוק אם המידות עדיין מתאימות ואולי הגיע זמן לשנות.

תודה לכל אחת ואחד מכן.ם שהייתם אתנו, תודה ליותם על השותפות, לנגה על מפגשי השראה, לעלית ולמירב על העין והעיצוב. תודה על המסע המשותף.

יותם כהן

התלבשות התפשטות התלבשות

האדם נולד ערום ובכל מקום כבול הוא במלבושים. אנחנו נולדים עירומים, אך מיד עם צאתנו העולם מתחיל להלביש אותנו. עוד לפני השמיכה החמה, החיתול העוטף, באה הקריאה "יש לך בן, בשעה טובה!" או "מזל טוב, יש לך בת!". הקריאה הזו היא הלבשה של שפה. של תרבות. של מגדר. ככל שאנחנו גדלים, כך אנו מולבשים ונאבקים בלבוש. מקבלים אותו באהבה, ומבקשים לקרוע אותו מעלינו. רוצים להיות באופנה, וחולמים שיש לנו שיק ייחודי. בתורנו, אנו מלבישים אחרים. לפעמים אנחנו מעבירים הלאה בגד שקיבלנו מהדורות הקודמים הלאה לדורות הבאים. לפעמים אנו תופרים בעצמנו. לפעמים אנחנו מביעים את דעתנו על לבושם של אחרים. "זה קצת פרוע, לא?". "זה לא מתאים". לפעמים אנחנו מחמיאים. "זה יושב עליך בול". לפעמים אנחנו חושבים שזה יישב טוב גם עלינו, והולכים להשיג לבוש כזה גם לעצמנו. לבוש מוחשי או מטאפורה? אולי גם וגם? לאורך השנה נענו במתח הזה שבין הקונקרטי למטאפורי. בין אופנות לבוש לבין אופנות תרבותיות. קראנו טקסטים מתקופות מגוונות וניסינו לעמוד על ההשפעות של מפגשים תרבותיים על הנפגשים. הקשבנו לקולות שבקעו מהמפגשים שנעו על ציר הזמן, בין תקופות, כמו גם לאלה שבקעו מהמפגשים שנעו בציר המרחב, בין תרבויות באותו הזמן. מצאנו יחסים עוינים ויחסים מהוססים, יחסים מקרבים ויחסים מגששים. עקבנו אחרי הלבוש כמסמן תרבותי, ואחרי מעמדו לאורך ההיסטוריה כבעל משמעות רחבה לקבוצות וליחידים. אפשרויות הלבוש, המטאפורי והקונקרטי חשפו בפנינו עולמות של התלבטויות ומאבקים, כמו גם את עולמנו שלנו. ביחס אליהם וביחס לעצמנו. ללא הצגות. עירומים.

התפשטות התלבשות התפשטות

העבודות שראינו לאורך השנה שיקפו מהלך של כיסוי וגילוי עצמי. התפשטות קונקרטית היא דבר טריוויאלי, יומיומי, אך התפשטות מטאפורית היא דבר נדיר יותר. על אחת כמה וכמה כשהוא נעשה בקבוצה. הסיפורים ששמענו, הציגו בפנינו תהליכים מרתקים של התלבשות והתפשטות. הדיונים שעלו בעקבות המלבושים השונים, האישיים, המשותפים, המיוחדים, הובילו כל פעם למחשבות חדשות, רעננות, על שאלות של תרבות וזהות. התרבות הקולקטיבית, והזהות האישית, הולכות ונשזרות בחיינו בדיוק כמו הבגדים שלגופנו. המעבר בין שני רכיבים אלה, שהם חמקמקים מטבעם, אל היצירות השונות היה מאתגר, אך גם פורה ומפרה. דרך הסקיצות והעבודות זכינו להכיר את מלבושינו השונים, אך גם את מערומינו. את הבגדים אותם רצינו ללבוש, ואת אלה שמהם רצינו להיפטר. לעיתים עשינו זאת בנוסטלגיה דומעת, ולעיתים בצחוק מבויש. ההצצה האינטימית על הנפש העירומה הובילה גם לחוויה שונה במבט שלנו על העבודות. היתה זו שנה משוגעת. המפגשים הקרובים, עם השיחות הצפופות, הלחישות תוך כדי דיון, התחלפו להם פתאום במסך מחשב. נהוג לחשוב כי יש בזה מן הריחוק. אך בפנינו, היא נתנה אפשרות נוספת, שונה, להציץ מבעד לבגדינו השגרתיים אל עבר החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. התמונה שעל הקיר מול המצלמה. המטבח. הספרייה. השולחן. בן הזוג. זכינו פתאום לראות אחד את השני בבית, במובן הקונקרטי ביותר. ללא תחפושות.

שלומית חלפי

זעקי - - - אהובה

כיסוי ענן של חוסר וודאות והשתקה מעורר בי תחושות של פחד. ואף על פי כן, האמונה בטוב קיימת.

האמנם הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד, וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם, וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת, אוֹ שִׁלְ שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם. אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן. וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

לאה גולדברג )לאה גולדברג(

רותי ליאור

שמלה בדואית רקומה שנקנתה לפני שנים רבות בעיר העתיקה בירושלים, סחפה אותי לזיכרונות של ימי התמימות, פעם... חקרתי את המוטיבים השונים של רקמות מאזורים שונים, בצבעים ומוטיבים מאפיינים ציירתי ורקמתי בהשראתם בטכניקות שונות בקולאז', בגירי שעווה, בצבעי אקריליק וברקמה חופשית.

שלומית בן יון

'יד לכיסוי'

נשים מושתקות - מגלות ומכסות, אך ידיהן - יוצרות, מגינות, מפגינות ומשנות. הכוח הנשי -נובע משילוב מושכל בין צורה ותוכן - לבוש והפשטה, נוכחות ופעולה.

אוסי עין דר – נהרי

כי מבדייך נשקפות פתאום פני

לא נתתי דעתי על כך, בעמקות כזו, עד כמה הבד העוטף אותנו, את האחר, הוא חלק מזהותו העמוקה. לא רק סממן הבא להבדילו מבן מין אחר, עדה, אמונה, מוצא, או להוות מאפיין דמות ספרותית. בעבודה הראשונה הלכתי למרקמים שליוו אותי והיו חלק מזהות אמי. החלוק, השמלה הפרחונית, במשך השנים, בערוב ימיה השאל, זה הצבעוני, הצמרירי החם. )צעיף, רדיד, שאל( מרקמים אלו מהווים ו מצע לחיי, גם אם אני רחקתי למחוזות הג'ינס. הם ליוו אותי באמהות, היו לזר לראשי, עטרת חיי, ילדי.

בהתבוננות אל מחוזות ילדות, תוך קריאה בספרה של חנה יבלונקה, 'ילדים בסדר גמור'. (. ובולטים לי המאפיינים המשותפים. . 1948) רואה את ילדותי, דורי בעבודתי השניה אני נזכרת במימד האחדותי )תלבושת אחידה, חולצה כחולה(. כמה חשוב להיטמע, להיות אחת מ... להשתייך. תמונות סיום השנה, המכניסות אותנו במשבצות קטנות שוות. הפסים בתלבושת האחידה, הכל נועד ליצר יחד משתלב, בתבנית החברה בארץ. בעבודה השלישית, נזכרתי בכל החיבוטים האישיים, שביטאו את חיפוש הדרך האישית. אמנם כובע הטמבל הוא גם סממן תקופה, אבל בחרתי בו בגלל המימד המסתיר, הצופן סוד, שתחתיו מתהווה אישיותי

נעה הרכבי

חשופה - לבושה – חשופה

זה כואב, זה לא קל עולה גם פחד חבוי, אבל היא יודעת שזה הסיכוי, להביא לעצמה ריפוי. הבכי פורץ מעמקי עומקים, הלב מתרכך ונפתח טיפין, טיפין, ואז זה קורה, הוא עולה ומופיע האור הקדום בלבה שוב מפציע. היא שוב חשופה לעולם כמו שהיא עם הכאב והשמחה, הצחוק והבכי. עם החולשות, הטעויות, התום והדמעות. וכשהלב נפתח ואין מה להסתיר, איכויות חדשות מתגלות והיא מתחילה להאיר. מגלה בה אשה בטוחה, עוצמתית שמתחברת לילדה שבה, השברירית, ומחבקות הן זו את זו בחמלה, בהתמסרות, באהבה גדולה.

הבכי נחנק שם מתחת לצו האופנה והיא מנסה להיות הכי מדליקה או סתם להתחבא בפינה. בפנים הררי כאב - בחוץ תמונה יפה.

תינוקת טהורה, מגיחה אל העולם. כשטוב לה היא צוחקת, עיניה זוהרות. כשכואב לה היא בוכה, צורחת בלי עכבות. חשופה לעולם

לבוש ועוד לבוש, שכבה מעל שכבה. כבר לא יודעת מי היא ומי זאת בראי, מה ממש ומה מולבש. חנק, לחץ, בלבול, הכל חלול, עד ש... די!!!! לא יכולה. לא מוכנה עוד לסבול להחנק, לחדול. מתנערת, מתקוממת, מתפרצת וגועשת, מתחילה לקלף השכבות עוד ועוד...רוצה לחיות! רוצה לדעת מי היא שם מתחת, מי היא באמת.

אוהבת את כולם. ואז היא צומחת לאיטה מתפתחת ומגלה עולם קשה שממנה מצפה

שתהיה מה שהוא רוצה. היא מתחילה להתכסות

בלבושים ובשכבות של הגנה והסתרה. היי, את מי את מרצה? )את מי לא?( שמלה ועוד אחת, ז'קט, תכשיט, איפור, חיוך לפי הזמנה ולבכות אסור.

אהוד רבין

מסכות חיי

מסכה היא "כחיץ לי ביני לבין עולם" )בפרפרזה על שלונסקי(, סממן ההפרדה, המסך והמיסוך. תפקידה להגן – פעם כדי לבלבל ולגרש את הרוע למינהו, את השדים ואת החיות ואת החיידקים ואת המחלות ופעם כדי להתייצב ביני ובינם. הראשונות בחיי היו כמשחק, האמתיות בחיי הן אלה הרפואיות, מלאות אדי הכלורופורם שאחרי ספירה קצרה כבר לא ידעתי ולא זכרתי וגופי הופקד בידיהם האמונות של אנשי הרפואה עד שהורם המסך וחזרתי למציאות. היו אלה מסכות שהגנו עלי מפני הכאב ומפני הדעת בזמן אמת ודחו את שניהם עד להתעוררות ולהתפקחות. היה בהן איום באיבוד שליטה והייתה בהן שלווה של אובדן הכובד. ואחר כך היו מסכות של מצב הכן. של אם... ובמקרה ש... וטוב שרק הנחנו אותן לידנו או נשאנו אותן אתנו כבנות לוויה, וטוב בעיקר שלא נזקקנו להן. והשנה הן חזרו. אחרות ועם חיים ארוכים. עכשיו הן כמעט משנות סטטוס ממעטה חוצץ לחלק בלתי נפרד מגופנו ועורנו. עכשיו הן חוצצות לא רק ביני לבין אויביי אלא גם מפרידות ביני לבין ידידיי. גם עכשיו תפקידן לעטוף אותנו בשכבת הגנה ולבלבל את הרוע למינהו, עד שנסיר אותן כמו את מַגִנֵי השמש ומגִני הקור ונישאר שוב רק עם מגִני הבושה או הצניעות או חוקי החברה או שלושתם. גם לחגים שהם מסימני הזמן מגיע להיות בני הזמן הזה. הם תמיד נשמרים כדי להתחדש.

ה

שרה זעירא

קוד הלבוש בחברה החרדית והדתית שונה מהלבוש בחברה החילונית. אבל גם בתוך החברה החרדתית והדתית יש הבדלים משמעותיים. לדוגמא בחברה החרדית נשים מכסות את ראשן בפאה או במטפחת המכסה את כל השיער. הן לובשות גרבי ניילון כל ימות השנה ואורך החצאית עד הקרסול. בחברה בה אני חיה יש יותר "מתירנות": החצאיות קצרות יותר, יש מי שהולכות במכנסיים ארוכים, לא כולן מכסות את שיערן. ועדיין יש צניעות בלבוש. אני אישית חושבת שצריך לכבד כל אחד כאדם ולא לדון אותו לפי לבושו. לכבוד נישואי בתי הכנתי מערכת לבוש על טהרת בד תחרה שהוא רקמה חרורה. לבוש בבד תחרה ללא בטנה היה גורם לי להרגיש ערומה ולאחרים סקרנות. בחרתי כמובן בבטנה והרגשתי לבושה בסטייל.

גדי כפיר

פשוט ולבש .... לבש ופשוט

מה שנראה לכאורה פשוט הוא בכלל לא כזה יום יום ואפילו כמה פעמים ביום אנחנו עושים זאת כאילו לאחר יד מתלבשים ומתפשטים... מתפשטים ומתלבשים וחוזר חלילה וגומר וגומר... ובכן הכל התחיל מעץ הדעת מזה ש..."ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי הם ערומים..." "ואירא כי ערם אנוכי ואתחבא..." ומי אם לא האישה המודיעה לו על כך. היא ידעה להודיע לאדם על כך אבל לא יראָה והוא "הגיבור הגדול" היה חכם להבין כי יש ממה לפחוד... "ותפקחנה עיני שניהם...ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" מכאן מתחילים חיים אחרים בשבילם. אם עד כאן האלוהים דאג להם, כאן מתחיל תהליך של הפנמה, כי הם צריכים לעשות לעצמם... ויתפרו... ויעשו...ומכאן האלוהים קוצב לכל אחד מהם את עונשו מעכשיו עד סוף הימים... צריך לעבוד ולדאוג לעצמך... "בזעת אפיך תאכל לחם"... לפני ש"וישלחהו אלוהים מגן עדן..."

"ויעש אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם" הוא מייצר להם את הבגדים והם צריכים לדאוג לעצמם. ומכאן הלקח לעתיד: היזהרו במעשיכם ותדעו כי עם האלוהים לא מתעסקים.

הדסה ולנסי

בתי כנסת לובשים פושטים ושוב לובשים צורה חדשה

בסיור בגרמניה בעקבות סבא אויגן, עלה שוב ושוב נושא בתי הכנסת בגרמניה ובתודעה שלי. בית הכנסת המסורתי זה שהכרתי, עלה באש בליל הבדולח, במקומו הוצב קיר זיכרון. במיינץ, מקום הולדת אבי, נשרף בית הכנסת העתיק, שעל חורבותיו נבנה, בית כנסת חדיש מודרני, מחומרים וצבעים חדשים, המשמש יותר כמרכז קהילתי ליהודים שגרים שם עכשיו, לא הייקים שנכחדו, אלא בני משפחתנו היהודים שבאו מרוסיה. הם עכשיו קהילה יהודית .רוסית בגרמניה, הרבה יותר חילונים, שפתם ובצורתם אחרת. במציאות, בית הכנסת משנה צורתו, שימושיו משתנים וכך גם התמונות והצבעים. אבל המנגינה נשארת ואני מנסה לנגן אותה על רקע הלהבות אתם בחרתי לכסות את בית הכנסת שלי.(

דניאלה רוזנבאום

התלבשותוהתפשטות התלבשות והתפשטות (5 "פן אפ יטנ ערומה והצגתיה כביום היוולדה" )הושע ב

Afrek! Afrek !

עולה בי קולה של אימי ומהדהד בתוכי.

שפשפי! שפשפי! נקי את הלכלוך, הבהירי את הכתם. הגרביים חייבים להיות לבנים. השמלה - בוהקת בנקיונה. ידיי הקטנות שיפשפו את הבגדים, גדלו לשמוע את האיומים. קול הנביא רועם באוזניי. הוא מאיים על ילדיו להפשיט את אימם הבוגדנית?!! להוליך אותה ערומה ברחובה של עיר?!!

הוא מפשיט, ואימי מכסה.

הוא מפחיד והיא מחפה בבגד ועוד בגד בשמלת כלה חסודה.

דורית שכטר

ילדה עם צמות ארוכות, שמלה אדומה ועגילים הגיעה לקיבוץ. ראיתם איזו שמלה יפה? כמו גברת מגונדרת, גם עגילים כמו לאינדיאנית, נכון ממש מצחיקה הצמות באורך הגובה שלה התלהבות של ילדים... צברים, שזופים, רעשנים, מדברים בשפה הקשה שעליה ללמוד, מבטאים אותיות בחוזקה הכל בקולי קולות, מסתכלים, מצחקקים, כמה בנות מתהלכות כדוגמניות, מלגלגות כשהן מחזיקות בשולי מכנסיים הקצרים העוטפים את ירכיהם בגומיה התפורה. כולם נכנסים בבת אחת לתוך בית הילדים כשהם נדחפים וגם נדבקים אל גופה מכל הכיוונים, ילדה אחת רצה קדימה ומסמלת עם הידיים: בואי, בואי. וכולם נדחפים מיטות ובמיטה אחת על שמיכה פרוסה, ערמת שמלותיה. איזו התלהבות קולנית, כל אחת מן 4, לתוך חדר הבנות חוטפת שמלה, כולן "מתחפשות" בשמלותיה וצוחקות ומדברות בקולות שונים, מקהלה של ג'יבריש קולני. דידי המטפלת נכנסת: "בנות!!!" וכך בקול חזק ובטוח, במבטא חזק ולא מובן גורמת לכל הבנות להחזיר את השמלות לערמה ולצאת מן החדר. שקט,הבהלה עברה, דפיקות לב. הילדה מנסה לסדר את הערמה, מחפשת ארון... אבל דידי, מרימה את שולי השמיכה וקושרת את כל השמלות בתוך השמיכה, היא מדברת בשקט, מחייכת, מלטפת את פניה המבולבלות של הילדה, מראה לה את בגדיה שהיו פרוסים על המיטה, מתחת לשמיכה ולערמת השמלות. מכנסיים כחולים עם גומיות ברגליים, חולצה לבנה, נעליים גבוהות מעור עם שרוכים וגרביים לבנים, ואת התא הקטן והמגירה שתהיה שלה ומסתלקת עם חבילת השמלות למחסן הבגדים הגדול. השמלות יהיו של כולן, לנסיעות וחגים, הילדה לא תלבש אותן לעולם.

בית המדרש לאומנים של 'זית' - זהות יהודית 'פני הדור' תרבותית בעמק חפר, החל לפעול לפני ארבע עשר שנים. בכל שנה נעשה מעשה של לימוד, חקר ויצירה סביב נושא אחר. בית המדרש מזמין א.נשים שהאומנות והיצירה עבורם היא כלי לביטוי ושיתוף רעיונות. דרך להנמיך חומות, לפתוח עולמות לשמר או לחדש ולספר סיפור אישי וסיפור חברתי המחובר לשורשים ולשיח היהודי - ישראלי.

מוזמנים להצטרף לעשייה של זית - חפשו אותנו באתר האינטרנט שלנו ובדף הפייסבוק 'זית עמק חפר'