גליה שלנו

ואולי בעצם אפשר לחיות עם זה. היית אופטימית, שמחה, נהנת מהחיים, נהנת מהכלבות היקרות שלנו: שלי, מיילי ויולי, ואפילו אני התחלתי להנות מהבית המדהים שסידרת לנו בעזרתו של איציק. אני זוכר שהייתי באמת בשוק על דרך ההתמודדות שלך עם המחלה הזאת, זה היה באמת מדהים, נהנתי להיות לצידך ולשמחתי הקשר שלנו התחזק עוד יותר והיה לנו כיף. אני חושב שזאת הייתה שנה משמעותית מאוד שהספקנו להשלים בה הרבה דברים, את ואני, וגם את ורומי. אבל אחרי שנה ומשהו, המחלה הזאת הזכירה למה כל כך מפחדים ממנה, אמנם עוד הרגשת טוב אבל הבדיקות התחילו להראות תוצאות פחות טובות, מבדיקה לבדיקה המרקרים חזרו לעלות. כבר לא רציתי לספר לך בדיוק בכמה ואיך, לפעמים גם ניסיתי טיפה לעדן את האמת. אבל כמובן שאת כבר קלטת. מבדיקה לבדיקה הפחד התגבר. הבנו שאין ניסים ואם כן, אלינו הם לא הגיעו. זמן ההשפעה של התרופות מוגבל מאוד. כל תרופה מחזיקה במקרה הטוב כמה חודשים אם בכלל, ושלא נדבר על תופעות הלוואי. הבנו שזאת בעצם מציאות של חשש מתמיד.

לא אמרת כלום. הדף שנתת לי היה של הבדיקות שסימנו את המרקרים של המחלה. ראיתי שהם מאוד גבוהים, הרבה מעל הנורמה, אבל אז עוד לא הבנתי בזה כלום. כרגיל פתחתי גוגל, והתחלתי לקרוא, את ישבת לידי ושתקת. מהר מאוד הבנתי מה אני רואה. זאת הייתה בשורה נוראית, הרגשנו יחד בלי לדבר איך השמים נופלים עלינו. אבל עדיין, לפחות אני לא חשבתי שמדובר פה בגזר דין מוות. אם כבר אני מדבר פה על המחלה, אז חשוב לי להגיד לך שהיית גיבורה. אני חושב שרק אני יודע כמה גיבורה היית לפחות מולי כמי שחי איתך את חיי היום יום. ההתחלה הייתה נוראית, לא יכלת ללכת, בקושי קמת מהמיטה לשירותים, היו כאבים והבשורה הייתה קשה ועצובה. אבל אחרי שאמנון סידר את התרופה החדשנית תיק תק המצב השתפר. תוך חודש הכל הפך טוב יותר, גם פיזית וגם נפשית. התחזקת והפכת שמחה, התחלת להפגש עם חברות שלא ראית שנים, התאמנת, אימנת, בילית, ממש הרגשנו שאת מתחזקת מיום ליום. במשך שנה שלמה התרופה עבדה מעולה, הרגשת טוב וממש היה נראה שאולי יש תקווה,

1 2