גליה שלנו

2019 | הספד וילי

מכתב לגליומיש

זה זמן מה עבר מאז נמסרה נשמתך לעליונים. שעונים עצרו, צלצולים נדמו, ציפורים עצרו מציוצם נותנים כבוד לדממה, לדמעות, לעצב גואה. ואני, אגואיסטית. ומה שבא לי, זה להוציא אותך ממיטת האבניםשלך, לעורר אותך ממנוחתך, להשיל מעליך אתשמיכת השיש, ולצעוק לחברים הדוממים שסביבך שאת לא שייכת אליהם! הרי את גליה. את נוכחות, את עוצמה, את מילים, את חיים! את לא טיפוס שמת ואת לא טיפוס שמתכסה באבנים. גליומיש שלי, כמה קשה הגעגוע. ראיתי בך כל כך הרבה דברים מדהימים וחכמים והבנת דברים כל כך טוב שהיה קשה לא לרצות להקשיב לך שעות על גבי שעות. ועכשיו, ריק לי, שקט לי, את חסרה לי. חסרות לי השיחות היומיומיות שלעיתים ערכו שעות, עד שהאוזניים היו נשרפות. המוות כמו המציאות עטור בקלישאות. ס, שום קלישאה כבר לא לא בתוקף. רק זכרונות מהדהדים. ובראשי, את כל כך נושמת, מדברת, פועמת, חיה. כל כך ַ ועכשיו במציאות ה ת, את גליה. ֶ חיה! הרי את לא טיפוס שמ שתלתי באדנית פרחים לזכרך: ורודים, סגולים ולבנים בירכתי לעילוי נשמתך - כעת הם פורחים בגאון. לעיתים עליי הכותרת מקשיבים לדיאלוג שאני מנהלת איתך בראשי, גבעוליהם מזדקפים מזכירים את תמירות גופך, את אצילות נשמתך את גונך. הדואליות בין החיים והמוות נעה כמו מטוטלת. ולנשמה? אין גיל, רק ותק וניסיון. הינה, נחתמת בספר הגורלות, סיימת הווייתך בעולם הזה והמשכת הלאה, אל שביליי הנצח השלווים הזוהרים באור קדוש. ואני? אני עדיין מחכה לשיחה ממך, שתדווחי לי לפרטי פרטים, איך שם בעליונים? או אולי תשלחי לי איזו תמונת סלפי עם נוף שמימי שנפרסמאחוריי פנייך המחייכותשאדע מה איתך? שאדעשאת בסדר. הרי את לא טיפוסשמת. אתאמורה לחזור ולספר לי בהתלהבות סוחפת חוויות. את גליה. לנצח יוסיף זכרונך לצוף על פני השכחה, כמפרשיות קטנות אבודות בים גלי. נוחי על משכבך ברוגע ובנחת, בשלוות עולמים.

1 7 2

אוהב אותך לנצח. חברה, אישה, אגדה, גליה! וילי שער