גליה שלנו

והבשורה המרה שהגיעה. חודשים לפני כן אמרת לי שיום אחד יתברר שכאבי הגב שלך הן סרטן בעצמות – אמרת כאילו בצחוק – וידעת. לפני כולם. נשארתי המומה וכואבת מהבשורה. ובאופן טבעי השיח בשנה וחצי האחרונות שינה פנים. ועמוקה ואותנטית ככל שהיית, ידעת לדבר גם על הסוף, על מה שהיית רוצה שיקרה אם וכאשר... וזה היה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיי. איך מדברים על הסוף? מה אומרים למי שכבר יודע? וגם על זה ידענו לצחוק. כשהתרופה החלה להשפיע לטובה והבדיקות הפתיעו לרגע, צחקנו על זה שסירי האוכל פסקו מלהגיע ושטיבם של אנשים הוא לחשוב שהכל בסדר ואפשר לחזור לשגרה. כמה צחקת כשמנהלת קבוצת החולות הסופניות בפייסבוק פתאום נפטרה... הנה שוב, צחוק על האבסורד שבחיים, גם על סופם. כמה קיוונו שהשפעת התרופה תחזיק שנים, עד שימצאו פתרון אמיתי, ולמרות זאת ידעת שהסרטן הוא ערמומי ומתחכם והכל יכול להגמר תוך רגע. לא רציתי להאמין. הכחשתי לגמרי ואז הלכת. ולא תחזרי. ואת... תמיד האמנת שהכל כתוב למעלה, שהגורל נקבע מראש. אני בוחרת להאמין ולהשתכנע גם בזה, כי זו הדרך היחידה שלי לחשוב ולקוות שעוד נתראה, כי יש לנו עוד המון על מה לדבר. וכמו בשיר של דני רובס:

"כמו חריצים על גזע עץ שנים חורטות בי שיר ועוד קמט את לא צריכה להתאמץ את חרוטה בי כמו באויר, כמו באש”

בכל יום שיעבור בחיי, אחשוב עליך ודמותך החרוטה בזכרוני תישמר לעד אוהבת אותך אין סוף, ענת וייס (ענת "מכון")