גושפרתה - גיליון 897

היישוב שלי מסע זמן

| קשת מנגל |

גן הזיכרון בכפר עציון

בלב קיבוץ כפר עציון יש גן זיכרון המנציח את הקיבוץ הצעיר שהיה במקום לפני הקמת המדינה. הקיבוץ שנות גלות. 19 נפל במלחמת העצמאות, ערב הקמת המדינה, וכפר עציון הוקם מחדש לאחר

הקבוצה קולטת עוד עולים מפולין ומצ'כיה והתקווה ליישוב קבע באדמת הקודש ממשיכה לפעום בליבם. שלום קרניאל, איש הרוח בקבוצה, כותב: "האני מאמין של הקבוצה הייתה הקומונה. לה צריך היה החבר להקריב הכול - את הנפש ואת הגוף, ולהתמזג בתוכה התמזגות מוחלטת." בכפר פינס נולדו הילדים הראשונים של הקבוצה. הילדה הראשונה הייתה אורה קנוהל שהכניסה אור גדול לחבורה. הסוכנות היהודית מציעה לקבוצת 1943 בשנת אברהם לעלות להר חברון. שלום נשלח בין המסיירים לבדוק את ההר, וכשחזר נשאל: "נו, מה אתה אומר?" והוא ענה, "טובה הארץ מאוד מאוד". אך כולם ידעו ששלום קרניאל לא יוציא את דיבת הארץ רעה, ובשיחות פרטיות הובן שהמקום לא כל כך פשוט. הר חברון מאופיין באדמת טרשים סלעית, חסר מקורות מים, ואקלים קשה שורר בו במרבית חדשי השנה. בנוסף לכול, הבדידות והניתוק מהתיישבות יהודית הכבידו על המתיישבים בימי שלום ופריחה של העם, ויותר מכך בימי הקרבות. העניין עלה לדיון באספה הכללית של הקבוצה, והטענות משני הצדדים נשמעו. הוחלט לקיים הצבעה סודית עם פתקים ושההחלטה תיקבע על פי רוב של שני שליש של חברי הקבוצה. שלמה חיימוביץ שספר את הקולות, מגיע לפתק האחרון ומבין שחסר עוד פתק אחד בלבד כדי שיהיה הרוב הדרוש לצורך העלייה אל ההר. שלמה, שמלכתחילה היה נגד הרעיון, שינה את דעתו למען רוב הקבוצה והודיע לרשויות ש"החלטה זו היא חוקית וסופית ומחייבת את כל הקבוצה", מה שרומז למחלוקת הפנימית החזקה שהייתה בין החברים. .1943 העלייה על הקרקע התקיימה בכ"ה בניסן אותם אלו שניצלו מציפורני החיה הנאצית, נקראו עתה למלחמה בסלע ובטרש בהר הצחיח והעוין. הדבר היחיד הנמצא אז בהר הוא מנזר גרמני )היום גג המנזר הוא גג החיזיון שבכפר עציון(. המנזר נרכש מידי הנזירים במקום, ובמאמצים כבירים החלו חברי הקבוצה בבניית חייהם על ההר. לרוב, בצריף אחד חיו שלוש משפחות. המבנה

אחרי מלחמת ששת הימים הגיע חנן פורת ז"ל לגוש עציון עם חבריו לילדות בקיבוץ. הם חוזרים שנה קודם לכן. 19 להר שומם, מה שלא היה כך הדבר היחיד שנותר הוא בית יחיד ששרד. יחד הם מתחילים להקים את הקיבוץ מחדש, מחפשים מקור מים חיים בהר באזור, ומתכנסים לברֵכת המים שחלקם זוכרים עוד מאז. מי הברכה מוזרמים מחברון בצינור דקיק עד כפר עציון. מדי פעם הברכה הייתה מתרוקנת כי ערביי האזור היו מחבלים בצינור. כדי להתגבר על כך אחד מחברי הקיבוץ היה נוסע לירושלים להביא מכלית מים, בכל פעם שנתגלתה חבלה בצינור. באחת הפעמים התהפכה המכלית המלאה בכביש בדרך חזרה מירושלים לקיבוץ, ולמשך שבוע היה מחסור במים. הקיבוצניקים נאלצו להשיג מים בדרך אחרת - הם הזעיקו מכבי אש, והודיעו על שרֵפה בכפר עציון. הכבאי הגיע, אך לא ראה שום אש על ההר! רגע לפני שסובב את ראשו על מנת לחזור לירושלים, שלחו אליו את אחת הנשים ההריוניות בקיבוץ - עליה כנראה יחמול, חשבו בקיבוץ. "אנחנו כיבינו כבר את השריפה, אך האם תוכל להשאיר לנו את המים?", שאלה האישה את הכבאי. כך החלה ההתיישבות המחודשת בגוש עציון. את הברכה הפכו לסליק בימי המצור על הקיבוץ, ובד' באייר תש"ח, רוקנו את הבריכה ממים כדי שיהיה בה מקום לפצועי הקרב על גוש עציון, בתקווה אחרונה להצלתם. בין הפצועים היו הוריהם של חברי הקיבוץ המתחדש. מי שמרוקן מים בהר צחיח - כנראה מבין שהתקווה אבדה. הסיפור של כפר עציון מתחיל עוד בפולין. , קמה 'קבוצת אברהם', 1934 בי"ב במרחשוון מייסודן של תנועות הנוער 'בני עקיבא' ו'השומר הדתי' על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה אז עוד בחיים. הרב קוק סימל את השאיפה של החלוצים לחיי תורה שלמים ולטוהר מוסרי חברתי שמתבטא בתורתו של הרב. הקבוצה החלה משנים-עשר איש. באותה שנה חברי הקבוצה נמלטו מהכיבוש הנאצי בדרכים שונות ועלו ארצה. קק"ל העמידה לרשות הקבוצה חלקת אדמה זמנית ליד כפר פינס, והם חיו שם במשך תשע שנים. הם מתמודדים גם עם הקשיים בבניית המשק

בור המים

המנזר הרוסי

את הברכה הפכו לסליק בימי המצור על הקיבוץ, ובד' באייר תש"ח, רוקנו את הבריכה ממים כדי שיהיה בה מקום לפצועי הקרב על גוש עציון, בתקווה אחרונה להצלתם

החקלאי על ההר הצחיח, והם גם מודעים לסכנות האורבות להם משכנותם של ערבים עוינים. ואכן ערבי שהיה לבוש 1937 בחודשי הקיץ של שנת כעברי פתח באש חיה לעבר הקבוצה, מה שגרם לחילופי ירי קשים בשדות המשק ובנס אף אחד לא נפגע. מאז ואילך הקבוצה עמדה בחזית האש. עם שקיעת השמש פסקה כל תנועה בקבוצה ובערבים לא הועלו אורות. בשנים הבאות

<<

|

28

פרתה גוש מבית