סיפור חיים - חיים אהרון אפרים

חיים אהרון אפרים

ילדות פחה שומ נולדתי בתימן בעיר מרוו"אן במחוז בלאד . אנס - שם אמי סעידה ושם אבי אברהם בן אפריים. גפרי האחים והאחיות של אהרון

1938 .

בחנוכה

אפרים מכפר זיתים, שלום אפרים מנתניה שרה כורש מראשון

אפרים

לציון.

אחות מהאמא , נעמי , היא נפטרה בדרך מעדן לתימן כשחזרה יחד עם ההורים אחות נוספת מהאמא , מרגלית שמחי גרה בהדר יוסף ת"א.

בבית דברו תימנית. כשיש גוי בבית דברו בלשון התנ"ך. מכתבים כתבו בכתב רש"י. עזבתי את אמא בגיל 4 . נכנסתי לפנימי י ה של עליית הנוער. הפנימיה הי י תה של עליית הנוער. שלחו מדריכים ומנהלים מהארץ לפנימי י ה. נכנסתי לשם יחד עם האחים הגדולים שלי. למעשה שם המשפחה שלנו היה גפרי. כשנכנסנו לפנימייה של עליית הנוער שאלו את אחי מה שם הסבא והוא ענה אפר ים וכך הם רשמו וזה נהייה שם המשפחה. אפרים - אפרים. הסבא במקום אפרים גפר .י את אבא לא הכרתי כי נפטר כשהייתי בן שנה וחצי. אבא נפטר ממחלת הדבר שפרצה כמגיפה . משפחות שלמות אבדו בני משפחה. אבא היה בן 35 במותו. הוא קבור במרוון - דמיינתי את הפרצוף של אבא ... הדודים , אחיו היו מאד דומים וכך ז י היתי את תמונתו. במשפחת אבי היו 4 בנים ו 2 אמי סעידה לבית טביב. את הסבתא מצד אמא הכרתי. שם סבא מצד אמא אברהם טביב. . את הסבא הזה אני לא זוכר. שם הסבתא יונה טביב . י סבתא הי י תה א שה נהדרת. אישה יקרה. מאד דאגה ופינקה. חיתה בזוגיות טובה ובכבוד הדדי עם י סבא. הי תה אישה שקטה וצנועה, חכמה, יראת שמים, מתרחקת מרכילות ומלשון הרע. אהבה לעזור לזולת ולתת בסתר. הי י תה הולכת ברחוב ודורשת בשלום כל מי שפגשה בדרך. אהבה את הבריות והכניסה אורחים. צחוק, חייכנות ושמחה היו דרך חייה. ו אהובה על כל בני המשפחה. יא רוע שקרה לי עם סבתא. יום לפני שנסענו לישראל יא , מא הכינה לחמים לדרך. אני הלכתי לסבתא ובקשת י שתכין לחם משלה. מאד אהבתי את הלחם שהכינה. היא אמרה אין לי. הם הכינו תמיד לחם מהיום להיום. אחרי שנסענו היא נזכרה בזה והתחילה לבכות למה לא עשיתי לו לחם. כשהגיעה לארץ אחרי שש שנים הזכירה לי ושוב אמרה כל הזמן שהיא מצטערת שלא אפתה לי וממש בכתה. במשפחת אמי היו 2 בנים ו 2

תימן.

בנות

בנות.

סבתא יונה מצד א י מא קבורה בראשון לציון. בעלה שנפטר בתימן קבור שם. סבתא יונה מצד אבא נפטרה בא' אב תשל"ו, 1976 . היא נקברה בחולון ב

לקברו של בעלה .

סמוך

מצד אבא הכרתי גם את סבא וגם את סבתא. סבא אפרים גפרי וסבתא יונה גפרי.

הם היו מאד עשירים. היו להם שדות, צאן ובקר, יקב ליין . הערבים עבדו בשדות ורעו את הצאן . הדודים מצד אבא חילקו את העבודה ו הם עשו את היין . סיפור יפה שאני זוכר. סבתא הכניסה אותי לחדר לתת לי צימוקים. החדר היה מלא פחים ואני שואל מה זה?? וסבתא עונה לי זה מלא בכסף . (ריאל שם המטבע התימני. כל ריאל שווה כ 3-4

דולר).

אני שואל את עצמי לאן הלך כל העושר? ההורים עלו אחרינו בשנות ה -50

"במרבד הקסמים", הם היו עשירים מאד ו בדרך נתנו לאנשים

בהלוואה. חלק החזירו להם וחלק לא. ... בעלייה במרבד הקסמים אמרו להם לא לקחת זהב

כסף

,כי המטוס עלול לפול מעודף משקל. . התימנים היו תמימים , האמינו והשאירו את הזהב. . העיקר היה להגיע לציון. כל פעם כשא י מא חלתה הדודים הבריחו אותנו רחוק. כי הכלל בארצות ערב שאם הה ורים נפטרים לוקחים את הילדים לאיסלם. אז כל פעם הבריחו אותנו. גזירת היתומים (מתוך הויקיפדיה) גזירת היתומים היא גזרה איסלאמית בתימן, שקבעה כי על המדינה לקחת תחת חסותה כל קטין יתום מבני החסות (יהודים ונוצרים) ולחנך אותו כמוסלמי. הגזרה התגבשה ועוגנה בחוות דעת דתיות מוסלמיות - זיידיות במהלך המאה ה -18 ונאכפה החל מסוף אותה מאה. העות'מאנים שכבשו את תימן ב - 1872 הפסיקו את אכיפת הגזרה אך היא חודשה שוב בראשית שנות ה -20 של המאה ה -20 . החוק נאכף בעיקר בשנות ה -20 ובשנות ה -30 של המאה ה -20 במרכז תימן, ובמקרים נדירים יותר באזורים כפריים - הרקע לתקנה הייחודית לתימן הוא שכיחות התופעה של ילדים יתומים, כתוצאה מפגעי טבע, רעב ומגפות. המדינה המוסלמית ראתה כחובה את תפקידה כאחראית על כלכלתם וחינוכם של אותם יתומים. בשנים הראשונות של חידוש אכיפת התקנה, ודרך ביצועה הנוקשה, התעור רה דאגה בקרב היהודים לגורל אותם יתומים. היהודים נהגו להשיא יתומים בגיל צעיר ובכך להוכיח את בגרותם ולמנוע את התאסלמותם. בשנות ה -30 ובשנות ה -40 התפתחה גישה פשרנית של השלטונות כלפי התקנה, ויותר משהיא הייתה חוק שהתקיים בפועל, היא הפכה להצהרה אידאולוגית. אף ע ל פי שמשנות ה -30 אוסלמו רק יתומים בודדים, גזרה זו הפכה למרכיב חשוב בהיסטוריוגרפיה היהודית - תימנית ובזיכרון הקולקטיבי של יוצאי תימן בישראל . תה מוכשרת מאד. יא מא התחתנה שוב כשהייתי בערך בן 3 . ה"אבא" לימד את הילדים, לימד תורה ובעיקר תנ"ך ודינים. אני כמעט ולא זוכר אותו וגם לא נקשרתי אליו. אני הייתי שובב. הוא היה רווק כשהתחתן י עם א י וא, מא מא אמרה תמיד שהיה אבא חורג טוב ודאג לנו. בתימן גרנו בשכנות יהודים וערבים ולא הזיקו אחד לשני. מה חלק ערבים והיהודים גרו בשכונות נפרדו ת וחלק מעורבים זה בזה. לא רחוק מאתנו גרה משפחה ערבית . יחסי השכנות היו טובים. היה ילד אחד שתמיד הרבצתי לו וא י מא כעסה עלי. כשהשכנים הערבים שמעו שא י מא עולה לארץ הם התחילו לבכות. יא מא לבסוף לא עלתה אתנו והערבים מאד שמחו שהיא חזרה. יא מא עבדה ב דרות ק יהי היא

שבטיים.

אני הייתי בן הזקונים. מהאבא הראשון היו 3

. בנות. שמות הבנים: אהרון , שלום ושלמה. היו גם שתי בנות: יונה

ו בנים 2

ותרנג'ה. 3 אחים נפטרו כתינוקות . לא זוכר את שמם. אני יודע על זה מהסיפורים של א י מא.

יהז כרונות ממרוון הם ז י כרונות של ילד. הייתי רק בן 4 כשלקחו אותי לפנימייה.. היו שם הרים ולמטה האדמות. בתי העיירה היו על ההרים. לנו לא היו אדמות. רק חלקות קטנות ליד הבית. גדלנו בהן ירקות. באמצע השבוע התפללנו בשכונה שלנו, שם גר הרב. בשבתות ובחגים הלכנו לבית הכנסת בכפר, מרחק של בערך קילומטר אחד . מהאבא השני ששמו זכריה משולם הי י תה בת. אחותי החורגת שמה נעמי והיא ופטרה בדרך לפני העלייה לארץ ישראל. יא מא נפרדה מאתנו , כשיצאנו ממחנה "גאולה", בדרכנו לארץ. אמרה לנו שנגמר לה הכסף ואמרה לנו אתם במקום טוב ואני חוזרת. חזרה עם האבא החורג ועם שתי האחיות. אבי השני נפטר כשחזרו שוב לתימן י מעדן שהי תה מושבה בריטית . נפטר בפרשת מקץ . היה בערך בן 50 . בארץ , אחרי הרבה שנים א י מא התחתנה שוב. בגיל 4 י לעזוב א מא זה מאד לא פשוט. יש דקלום בערבית למי אבכה, למי אספר ...לזה שהביא אותי לעולם. כמובן הי י תה חסרה לי א י מא. היא עבדה מאד קשה ב ק דרות לפרנסת המשפחה. כשהם הגיעו לארץ לא הכרתי את אמי. שאלתי יא מי זו הגיעו דודות, סבתות והיו צריכים בשנת 1942 שמענו שיש עלייה לארץ, הייתי אז בן 4 . א י מא התחילה להכין צידה לדרך וכך יצאנו

לארץ.

לעדן

מא שלי?

להכיר לי את אמי.

עם האחות מרגלית והאח אפרים

פנימיית גאולה י לפנימי ה נלקחתי בגיל 4 יחד עם האחים שלי , המקום נקרא "מחנה גאולה" בערבית חשד'. הייתי בפנימייה הזו עד שעליתי. 6 שנים מגיל 4 עד 10 . זה היה בזמן מלחמת העולם. הפנימייה הייתה קרובה לעדן. את האחיות שלי לא הסכימו להכניס, למרות שהיו שם גם בנות, אמרו שאין מקום. את הבנים רצו לקחת כי פחדו שאם הבנים יחזרו י י לאיסלם. המנהל והמדריכים היו

קחו אותם

מהארץ. המנהל הראשון היה אהוב מאוד , הוא כש עזב אנשים ממש בכו שיחזור וקראו תהילים. אחריו הגיעה מנהלת, א י שה מאד קשה. במחנה גרו אתנו גם משפחות. (את משפחת דרייב מרכסים, אני מכיר משם). המשפחות קבלו רשות להיות במחנה. קיבלו אספקה ומצרכים ודאגו לעצמם. כשבקשו חלב לתינוקות המנהלת לא הסכימה לתת. עלינו, הילדים היו אחראים נערים בוגרים בני 17,18 . כל ערב הם הביאו לנו מזרונים לישון, דאגו שנלך לישון בזמן ובבוקר החזירו את המזרונים. במחנה התפללנו בעברית. אני כמע ט ולא זוכר מהי תפילה תימנית. כשעלינו לארץ הגענו לנתניה שם התפללנו נוסח אחיד. אח"כ תפילה בכפר הנוער, עד עצם היום הזה. במחנה גאולה למדנו והאנגלים שמרו עלינו. י עדן הי תה תחת שלטון אנגלי. מהפנימייה הזו עברנו לעדן ומשם עלינו ארצה.

העלייה לארץ רוב העלייה התימנית הי י תה במרבד הקסמים אך אני עליתי ארצה לפני כן ב

1948 . העלייה שלנו

נקראה עליית היתומים ( יתומים גם כאלה עם הורה אחד). עלינו בשלהי מלחמת השחרור.. כשהגענו לשדה התעופה עדיין היו הפגזות. הכניסו אותנו למקום מוגן ואמרו לנו אם תשמעו פיצוץ לא לפחד, אתם מו גנים. רק גמרו את המשפט הזה והי י תה הפגזה. הייתי בן 10 אז בכ"ז פחדתי.

נסענו באוטובוס למחנה מעבר לנתניה. האוטובוס נסע בלילה בהאפלה. חלונות האוטובוס היו צבועים בכחול. נסענו ללא אורות . מחנה המעבר בנתניה היה גם מחנה של הבריטים. החיילים עזבו את המחנה ואנחנו היינו שם שנה וחצי. למדנו בכיתות לפי גילאים, ועשינו קצת עבודות יזומות: נ י קיון מסביב לבתים, טיפול בגינות, יהי תה מדריכה ומטפלת בשם ניקה רובינשטיין. אני ממש זוכר אותה לטובה. הי י תה גבוהה ויפה. גרה בחיפה ברח' גאולה 26 . בקרנו אצלה הרבה .אהבנו אותה כמו א י

מא,

הרדימה אותנו ע"י נגינה . בחליל

יא ה

מימין אהרון משמאל ניקה רובינשטיין

היא עזבה את מחנה המעבר שלנו ו עברה לעין שמר. לעין שמר הגיעו עולים חדשים. (בשנות ה - 50 י ) א מא שלי גם הי י תה שם. באתי לבקר את א י מא וניקה ראתה אותי ולקחה אותי לחדר שלה להתרחץ שם. גם ישנתי בחדר שלה. בבוקר אמרה לי: תאכל מהר ובוא איתי נעשה צחוקים עם הנשים המבוגרות, נלמד אותם עברית. הייתי שם יומיים ומאז אבד הקשר חזרתי למחנה המעבר בנתניה והייתי שם עד 1950 . אחי הגדול היה איתי , אך הו א עזב כדי לקחת י את א מא מעין שמר לכפר זיתים. הודיעו לו שמעבירים אותם ואז הלך לשם. הוא היה בן 18 כשעזב ועבר ל זיתים עין . אחי השני עזב את נתניה והלך לפנ ימי י ה בשם "אל עריש" ע"י תל אביב. אותי רצו לשלוח לשפיה, לא רציתי, כי זה מקום לא דתי. אמרתי שאני רוצה פנימי י

אתה

ה דתית.

יולה הגיע - ירמיהו אופנהיים , שהיה אז מנהל ביה"ס היסודי בכפר הנוער , ושאלו

למחנה המעבר מי רוצה פנימי י

ה דתית.

בנים ובנות. היינו התימנים הראשונים שהלכנו לפנימי י ה בכפר הנוער הדתי.

נרשמנו כ -30

מימין אהרון משמאל האח אפריים

ב כפר הנוער הדתי כתלמיד

נרשמנו והגענו לכפר הנוער הדתי במאי 1950 . קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הרבצנו לכל מי שנגע בבנות שלנו. היו בכפר הנוער מכל העדות. הונגרים, צ'כ ו סלובקים, מעיראק ומהודו. מפולין ממרוקו ,מאלג'יר ומסוריה. הקשרים החברתיים היו ממש בסדר. הגעתי לכיתה ה'. למדנו ממאי עד ספטמבר ואז הקפיצו אותי לכיתה ז', כי היו לי ציונים טובים. למדתי בכפר הנוער כיתות ז, ח', ט' י'. מ 1950 עד 1954 . קלטו אותנו יפה. היינו כולנו אחד למען כולם, כולם למען אחד. הקבוצה שהגיעה ממחנה המעבר 30 בנים ובנות , היינו קבוצה מלוכדת. בבית הילדים. המדריך היה יהושע בירנבוים אח"כ היה מדריך בשם שלום ולאחריו כשהיינו נוער יהודה זוסמן תורן. למדנו למטה. (עוד לא היה המבנה הקיים עד היום, כיתות הלימוד למעלה) . למדנו בצריפים ב"בית התרבות". פ כל ה עילות המרכזית הי תי ה למטה. האדמות שבהן קיים היום מבנה ביה"ס היו אדמות חקלאיות.

מימין אהרון משמאל אברהם צברי ז"ל

למדנו חצי יום וחצי יום עבדנו. 3 ימים עבדנו בבוקר ולמדנו אחה"צ ו 3 ימים למדנו בבוקר ועבדנו

אחה"צ.

עבדתי בכל הענפים: מספוא, גן ירק, חצרנות, גן נוי, פלחה, מטעים,

רפת.

כשעבדתי ברפת והייתי בכיתה ט' כבר שמו אותי אחראי. אמרתי למרדכי פדהצור , שהיה אחראי על הרפת, אני צעיר יש יותר מבוגרים ממני שיכולים להיות אחראים. והוא ענה, לא, אתה עובד יפה ואני רוצה אותך כאחראי. קיבלתי בכ פר הנוער חינוך טוב. המנהלים והמורים בתקופה זו היו יקים (מהעולים מגרמניה שעלו בעלייה החמישית). למדתי מהם לדייק .

אימרה שהסתובבה הרבה בכ פר הנוער . שאהרון הוא היקה האחרון בכפר הנוער . קמנו מוקדם ב 4.00 בבוקר. בשבתות קמנו ב 2.00 בלילה לחליבה. אמנם עבדנו עבודת כפיים אך נהנינו מהעבודה. הצטיינתי בכל ענף וענף, וכל חודש קיבלתי פרס. הפרס היה לירה, שהי י תה שווה הרבה כסף בשנות ה -50 . ב 25 גרוש נסעתי לחיפה, נכנסתי לסרט, קניתי פל א פל וגזוז ועוד נשאר לי עודף. מחזור שלי בכפר הנוער היה טוב, והיו בו חברים מכל הגלויות. היה לי גם קשר עם מחזורים אחרים ואפילו ש התחרינו זה בזה. אני הייתי במחזור ל הייתה א " תחרות נגד מחזור ל " ב ואנחנו ניצחנו בכל התחומים ... גם היו לנו בנות יפות יותר, ו גם במשחקים נצחנו אותם. (חנוש רפלד בתו של המנהל הראשון אויגן מיכאליס. ואשתו של המנהל השני מוטל'ה רפלד, היתה איתי במחזור). עד 1954 עבדנו ולמדנו. ב 1954 החבר'ה התגייסו. הרוב התגייסו לנחל. אני סיימתי בגיל 16 ולא יכולתי להתגייס . התחלתי לבכות, המדריך שאל אותי למה אני בוכה, ואמר לי: " ילד, ילד, הצבא לא יברח אח"כ תתגייס. " עד הגיוס התחלתי לטפל בשני משקים בכפר חסידים. חצי יום עבדתי אצל שרגא סגל, אח"כ הלכתי לטפל במשקים של יעקב צ'רנוצקי ודרמן שהיו גם קרובי משפחה. בבוקר עבדתי אצל דרמן ואח"כ אצל יעקב צ'רנוצ . 'קי אהבתי אותם הייתי אצלם כמו בן, והם אהבו אותי. גרתי ברחוב נחל קדומים אצל אנגלרד בצריף. קיבלתי חדר קטן. בשלתי לבד,. בצריף גם היה טבחון מ רווק בן 16 ועצמאי .. אם רציתי בשר הייתי פונה ללאה צ'רנוצ'קי. באתי לחלוב פרות, הייתי מכבה את החשמל ותופש יונים בחושך. למחרת הלכתי לשוחט, שחט את היונים. לאה הי י תה מורטת ומכשירה ומבשלת לי את הבשר. זה היה בתקופת הצנע . בשנות ה -50 . קיבלו אז אוכל ע"י תלושים . אני זוכר שקיבלתי חצי חבילה מרגרינה, 200 גרם בשר , ואבקת ביצים. כל שבוע קיבלנו את הכמות הזאת , וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצו רך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. אזרח ישראלי שיצא לחו"ל באותה תקופה יכול לשאת עמו רק סכום קטן של מטבע חוץ. בהמשך עלו אף הצעות להרחבת המדיניות באמצעות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד כהנה וכהנה הצעות החברים שלי באותה תקופה היו המדריכים בכפר הנוער וגם תלמידים קטנים ממני בשנה. עבדתי כחצי שנה אצל שניהם. בכפר הנוער שלמה בירנבוים שאל אותי, מה אתך אהרון. אמרתי לו אני עובד בכפר חסידים. למה לא אמרתם שאתם צריכים אותי? אמרתי לו יש לי עוד חצי שנה עד הגיוס לצבא. אמר לי אנחנו מכירים אותך ואתה עובד מצוין רוצים אותך כמה שרק תוכל. שמחתי כי קיבלתי אוכל מוכן, לא הייתי צריך לבשל לעצמי. עבדתי עד נובמבר 1955 עד הגיוס לצבא . התגייסתי בגיל 17 וחצי. לפי ה ויקיפדיה . מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949 – 1959

הצנע

תקופת ה : שרות במשטרה הצבאית ב נובמבר 1955 יצאנו לטירונות בבה"ד 6 בצריפין. טירונות של חודש. אימונים וטרטורים. לאחר מכן היה מיון ושאלו לאן אני רוצה ללכת, רציתי לחימוש, אך אמרו שאין מקום. הציעו לי רבנות צבאית או משטרה צבאית. בחרתי במשטרה צבאית. הקורס והאימונים למשטרה הצבאית היו כחודשיים. אמוני הדרכה בנשק קל ובנשק כבד. לאחר מכן היה פיזור למקומות

צבא

, שונים ואני הוצבתי בכלא 6 . ההתחלה ה י יתה שמירות על אסירים – כחודש. שומרים סביב הגדרות ועל המגדלים. לאחר מכן אמרו לי תהיה מדריך כלואים. הסכמתי ושוב הייתי בקורס בצריפין – בה"ד 13 , שוב למדנו מה התפקיד של שוטר, מה תפקיד המשטרה הצבאית, למדנו שדאות, לווי שיירות . היה שם מדריך שאמר לנו , כאשר אתם מקבלים אפטר (יציאה אחה"צ עד הערב), אתם צריכים להיות בשעה 11.59 במיטות. היה ערב חופשי פעם בשבוע. בדקה ל 12.00 הגיע המפקד שלנו לאוהל, אמנם היינו באוהל אך לא היינו במיטות ולכן הגי ש נגדנו תלונה. התווכחנו אתו אך לא עזר לנו. המשכנו באימונים ובלימודים. בסיום הקורס כל אלה שהוגשה נגדם תלונה עלו למשפט. כל אחד קיבל קנס של 10 לירות, שהיה אז הרבה כסף. מה עשיתי?? הלכתי לפקידה ,שהי י תה ידידה טובה שלי ושאלתי איפה כל התלונות עליהן נשפטנו? היא אמ רה לי אותי אל תערב בעסק, ת י גש לשם .

לקחתי את התלונה שלי וקרעתי אותה לגזרים. וכך לא נרשמתי בפנקס השרות ולא שלמתי 10 לירות. המשכורת הי י תה 17 לירות לחודש. זה כלל אספקה קטנה ועוד. בזמן הקורס הלכתי לחייטים והם סידרו לי חליפה יפה ומרשימה עם כריות מתחת למעיל .

אחרי הקורס חזרתי לבסיס - לכלא 6 . התחלתי לעבוד עם האסירים. העבודה כללה מסדרים להש הבוקר, מסדרים בכניסה לאוכל, בזמן האוכל חילקנו לאסירים סיגריות. בבוקר סיגריה אחת, בצהריים שתיים ובערב אחת. דאגנו שלא י י קחו איתם את הבדל. היו גם מסדרי יציאה לעבודות רס"ר: עבודה בגינות נוי, גן ירק, בית מלאכה. התחלתי בעצורי היחידות שנשפטו עד 35 יום. עבדתי איתם כ -7 חודשים. אח"כ העבירו אותי למכלאה פנימית בבניין ושם עבדתי עם אסירים ועריקים. אסירים - יכולים לקבל מאסר עד שנה שלמה. שנה האסיר יכול לה י שאר בכלא הצבאי ואם קיבל יותר מש נה עובר לכלא אזרחי.

כמת

מימין אברהם אברמזון נהג הבסיס ומשמאל אהרון

איתם עבדתי במשמעת חזקה אך הם קיבלו את המרות. עבודה זו מאד מעייפת, כל היום על הרגליים. 48 שעות עבודה ו 48 שעות חופש. לעיתים היו תקלות עם האסירים. הם נתנו מכות אחד לשני, חתכו א ח ד לשני את הפרצוף. מה עושים במצב כזה? מביאים תגבורת ומקלות ומתמודדים. לפעמים כשיש הפגנות הזמנו את הצבא. בעבודה הזו נפגשתי עם בני משפחה שנשפטו, או עם בני מחזור שלי. אמרתי להם בפירוש "כשאתם רואים איש סגל תתנהגו בהתאם". יום אחד חזרתי מחופשה ואני רואה תלמיד ממח כפר מ הנוער (מחזור לב'). הוא ראה אותי ושמח וא מ ר לי בקול רם "שלום, מה שלומך?". שאלתי אותו "אתה מדבר אלי? מהר תקפוץ לדום ,כשאתה מדבר עם המפקד". פזלתי הצידה וראיתי את הרס"ר, אם לא הייתי מגיב כך הרס"ר היה מעלה אותי על טיל. האסירים מקבלים את הציוד ולפני שה ם מקבלים מסבירים להם מה הולך ואיך להתנהג. אצל האסירים בכלא אין הצדעות, הם ישר קופצים לדום ולא זזים עד שמשחררים אותם. היה אסיר בן המחזור שלי מאד בעייתי. כל הזמן הגישו נגדו תלונות . לא רציתי שיישאר באגף . לקחתי את התלונות ולא הגשתי אותן למפקד הבסיס . הוא שמי שמסרב פקודה ישר מכניסים אותו לתא מעצר, חדר גדול בו הוא נמצא לבד. אח"כ מגישים תלונה ומגישים למשפט ואז מקבל 7 ימים צינוק שזה חדר קטן, חשוך עם חלון קטן. יש גם תא מעבר למי שעושה חכמות. ליםי תאים רג הם תאים שבהם נמצאים כל העצירים כ - 20- 30 איש. כל שעה צרי ך לבקר את האסיר שבצינוק ,לחתום ולכתוב מה השעה. היה לי אירוע עם אחד האסירים. הוא סרב פקודה וקיבל 7 ימים צינוק. הייתי צריך להכניס אותו לשם ואז הוא עשה מין סימן של שבועה (סימן מרוקאי) ואמר: " אם אתפוס אותך בחיפה, תראה מה אעשה לך. " אמרתי לו, ": אתה מאיים על מפקד , זה יכול לה י גמר ב 15 שנה בית סוהר, אל תעשה שטויות. בחיפה אני הולך לבד, כאן אין לך רשות לאיים, אני מזהיר אותך " . הוא השתחרר מהכלא. יום אחד אני יוצא עם חברים, ואנחנו מתפזרים בהדר הכרמל. אני הלכתי לשק"ם ושם אני פוגש אותו. הוא מרים את היד ואומר ": שלום המפקד אפרים. " אמרתי לו ": בשבילך אני לא מפקד עכשיו אלא סמל. מה אתה רוצה? . " רצה שנלך לשתות. אמרתי לו נשבעת ?? והוא " אמר : עזוב, כולם אוהבים אותך בכלא. " אמרתי לו, מזלך שנתקלת בי. ביקש סליחה ואז אמרתי לו זה היה התפקיד שלי.

זור

התהליך

סיפור נוסף שנחרט לי בראש. יום אחד אני חוזר מהחופש. היו בכלא אסירים מסוכנים משכונת התקווה, מהכרם. בחורים חסונים, הייתי צוציק לעומתם. נכנסתי למכלאה ואני רואה התקהלות של שוטרים. שאלתי, מה קרה?? אמרו לי : בחור בשם חבורה צדוק צריך לה י כנס לתא מעצר. האסיר אמר אני לא נכנס לתא גם אם אלוקים יבוא הנה. הפך את הדרגש, לקח את הברזלים, יצא ואיים: נראה, מי מתקרב אלי. אף אחד לא רצה לה י פגע ממנו. נגשתי אליו, אני בן 18 וחצי, הוא ג'עבר. אמר לי: מפקד אפרים, אני מעריך אותך, אל תתקרב. אני מנסה להרגיע אותו. הוא זרק את הדרגש ואמר לי: מה אתה, מכשף או קוסם. אמרתי ל ו, בוא אחרי, ולקחתי אותו לתא המעצר. נתתי לו סיגריה שיירגע. כולם התפלאו, מה עשית? כל הכבוד אמרו לי והשמועה הגיעה עד למפקד הבסיס. סיפור נוסף. בכלא 6 היו שבויים מניצנה, הם גרו באוהלים וסביבם היו גדרות. הביאו חיילי מילואים שישמרו עליהם, אנחנו רק פיקחנו. בערב סיירתי עם מפקד המשמר ואני רואה פעילות של השבויים שמתכננים לברוח. מיד הזעקתי קצין תורן ואמרתי לו, תזעיק אנשים, הם רוצים לברוח. סכלנו את הבריחה ועל כך קיבלתי ציון לשבח, קודם אצל מפקד הבסיס ואח"כ אצל נשיא המדינה. יום אחד הגעתי מהחופשה ומפקד הבסיס והרס"ר עמדו שם ושאלו איפה רב"ט אפרים. שאלתי, מה קרה ואפילו פחדתי. אמרו לי: מהר, אתה נבחרת לחייל מצטיין אצל הנשיא. הכניסו אותי לרכב ומיד נסענו לצריפין. י התי צבתי לפני הרס"ר, והוא ראה אותי ברשימה. משם נסענו לירושלים. נתנו לנו מדים י יצוגי י ם יפים ו מגוהצים. בערב ה י יתה ארוחה חגיגית של כל המשתתפים המצטיינים עם המפקדים. קוריוז שהיה יה... יתה שם עיתונאית חוץ מיפן. היא מסתכלת עלי ואומרת, אני חושבת שאתה מהעיר שלי. אמרתי לה, אני לא יפני , אני תימני. אמרה לי שלח לי את הכתובת שלך ואשלח לך תמונות. היו הופעות עש ו לנו כבוד מלכים. ישנו בירושלים למחרת אחרי ההשכמה, החיילים הדתיים הלכו להתפלל . לאחר מכן ארוחת בוקר טובה ומשם לנשיא המדינה בן צבי. הבית היה עדיין צריף.

בטקס קבלת חייל מצטיין

היו ברכות , קיבלנו את התעודות מהנשיא ומהרמטכ"ל וממפקד חטיבת ירושלים. משם יצאנו לצעדה ברחובות ירושלים. היינו כ 40-50 חיילים מכל היחידות. אנשים צפו בנו במצעד וזרקו עלינו פרחים. לאחר מכן היה סיור בירושלים ואח"כ כל אחד חזר בהסעות לבסיס האם שלו. חזרנו לעבודה השגרתית ויום אחרי כן הגיע הקמצ"ר - קצין משטרה צבאית ראשי. הוא שאל את מפקד הבס יס מי הבחור שקיבל הצטיינות אצל הנשיא. הייתי בחדר האוכל. הוא נגש אלי ואמר, תגיד לי לחצת למישהו את היד אחרי הלחיצה לנשיא. אמרתי ,לא ואז הוא לחץ לי את היד. חודש אחרי כן השתחררתי ב 13 למאי 1958 .

כפר הנוער

כעובד

התחלתי לעבוד. בהתחלה הייתי מדריך

חזרתי לכפר הנוער הדתי. השתחררתי ב 13 למאי וב 15

כבר

מספוא הכוונה לגידולים עבור מזון לפרות. בקיץ הגידולים הם בעיקר תירס, גם אספסת ווידן (ממשפחת הדגנים). בחורף הגידולים הם אפונת דן, תלתן וכרוב גבוה. באביב הבאנו סלק

מספוא.

מספוא.

התעסקתי גם בחריש, קציר, השקיה ובקיץ בהעברת צינו רות. העבודה הי י תה קשה, בעיקר בחורף , כי היה צריך להוציא ירק מהשטח החוצה והטרקטור לא יכול לה י כנס בגלל הבוץ. הייתי אחראי על 10-15 ילדים והם אהבו ושמחו לעבוד .בכפר הנוער הדתי הילדים חצי יום לומדים וחצי יום עובדים, ומתחלפים בחצי השבוע השני. עבדתי עם הילדים ב בשנת 1962 קיבלתי אחריות גם על הקומפוסט. (יחד עם המספוא). בקומפוסט הכוונה לאשפת בתים, קש רקוב ועלי אלון - פסולת שממנה עשו קומפוסט לזיבול השדות. זה זבל מאד משובח ונועד בעיקר לעצים ולשתילים. נעשו תחרויות ארציות למי זבל יותר משובח. הגעתי עם התלמידים 3 פעמ ים למקום ראשון, 4 פעמים למקום שני ופעמיים למקום שלישי. (בתחרות זו משתתפי גם קיבוצים וגם מושבים).

התאם.

ם

מקום ראשון בתחרות ארצית

כל צוות של 3-4 ילדים היה בונה ערימת קומפוסט לתחרות. את כספי הפרס חילקתי בין הילדים. ג ידלתי גם תולעי קומפוסט . איתמר גליאני היה אגרונום שפיתח את שיטת השלשולים / תולעים, ובכפר הנוער הדתי בו עבדתי גידלנו את התולעים פרסמתי זאת בארץ. בעיתון ג'רוזאלם פוסט. השופט העליון בנימין הלוי ראה את הפרסום ובא לכפר הנוער לקנות את הקומפוסט. מכרנו הרבה קומפוסט, כי היה מאד משובח. בא אלי אבא זמיר - אחד החקלאים בכפר חסידים, ואמר אני מוכן לשלם לך פי שתיים מאשר בחיפה, כי בקומפוסט שלהם יש הרבה כימיקלים ואצלכם הרבה יותר נקי ומשובח. כך שההשקעה הזו הוכיחה את עצמה.

עשיתי מספר השתלמויות ברופין, כפר גלים - ומקווה ישראל. ההשתלמויות היו מיועדות לרכזי

ענפים

ב 1963 קיבלתי על עצמי את סידור העבודה ועדיין המשכתי במספוא ובקומפוסט.

המשכתי עם סידור העבודה עד שיצאתי לפנסיה ב 2003 . לא נשאר כלום ממסמכי סידור העבודה, זרקו את הכל. בכיתי על זה יותר מאשר על פטירת אבי. לפני שנכנסתי ל"סידור עבודה", היה בלגן שלם. היו קרוב ל 200 איש בכל משמרת. קודם כל הכנסתי משמעת. כל אחד עובד בענף שלו ולא מטיילים יותר מענף לענף. גן ירק לחוד, פלחה לחוד וכו'. עברתי ענף .. ענף ואמרתי שאם יש בעיות אני מוכן לפתור אותן. ביום הראשון כשהתחלתי לעבוד שלחתי את הילדים לשטח כדי שיקצרו. קראתי להם חזרה ואמ רתי להם לרוץ. ארווין ז"ל שהיה מרכז המשק אמר לי:" זה לא צבא, לאט לאט". הכנסתי משמעת של איחורים

כל מי שמאחר, אני רושם בכרטיס האישי שלו רק שעתיים עבודה. כך שהתלמידים בזכות ובחובה, הם השלימו את כל השעות או התקזזו עם שעות נוספות. למשל, מי שצ בר הרבה שעות נוספות, היה יכול לקחת חופש לאירועים משפחתיים, או לקחת חופש לפני בחינת בגרות. כשהתלמידים עזבו את הכפר בסיום הלימודים או כאלה שעזבו באמצע היו צריכים חתימות מכל המקומות בהם עבדו, למדו, ספרייה, מחסן בגדים ועוד. הטופס נקרא "טופס טיולים". ילד שהיה חייב שעות עבודה או כל חוב אחר היה חייב להחזיר. י היה לי וו כוח עם העובדים. העובדים דיברו בקול רם וצעקו כשלא קיבלו ממני מספיק ילדים מסידור עבודה, או כשילדים הפריעו. אני דיברתי בשקט. מרכז המשק שלמה בירנבוים אמר: " אני לא אתן שיצעקו עליך, הם יכולים לדבר בשקט" .

היה אחד בשם מוריס אבוחצירה. הייתי אפוטרופוס שלו. הילתי את הילד הזה. היה ילד מאד בעייתי וזרקו אותו מענף לענף, הסיפור שלו הגיע להנהלת הכפר ואויגן מיכאליס ז"ל מנהל הכפר רצה להעיף אותו. בגלל חוסר משמעת . ההצעה הי י תה שיביאו מישהו מהעובדים שי י קח עליו חסות וכך נהייתי אפוטרופוס שלו. הוא היה אז בכיתה י' או יא' , ומאז הי י תה ממנו ממש נחת. הבחור סיים בגרות בכפר הנוער הדתי, התגייס לצבא , אחרי הצבא למד בטכניון ומאד הצליח. יצא לצרפת להשתלמות ושם הכיר מישהי שהי י תה שחקנית. הם התחתנו. הם כתבו יחד מחזות וסרטים. יום אחד בא ל בקר אותי פה בהפתעה. אני ישנתי והוא שאל את שושנה אם אהרון פה. שושנה העירה אות י ... הוא ממש קפץ עלי ובכה. אשתו ראתה את ה"מחזה" והתרגשה מאד. אמרה "על אבא שלך לא בכית ופה אתה בוכה." אמרתי לה: " פה הוא בוכה משמחה". והוא אמר אני בוכה כי הוא הציל אותי אחרת הייתי פושע. לאחר מכן המשפחה הזו נסעה לג'מייקה והזמינו אותי למלון שבניהולם, רצו לפנק אותי אצלם.

לו:

מימין ראובן טייטל משמאל א

הרון

צוות העובדים בכפר הנוער הדתי במסיבת הפרידה

גם הגיס שלי, אח של שושנה למד פה. גם הוא היה בעייתי. אף אחד לא רצה שיעבוד אצלו. לבסוף הוא עבד איתי. כששאבנו את הזבל, אמר לי: " מה זה? גיס דופק גיס". הכרחתי אותו לעבוד וגם הבטחתי לו שבעתיד יעבוד גם ברפת. הרפת הי י תה מקום עבודה מועדף. העבודה ברפת ונהיגה בטרקט ורים היו מן העבודות היותר מכובדות בחורף ובאביב קצרו בחרמש . כשהפסקתי לתת לתלמידים ל עבוד בחרמש, הם בכו. זה מחיר

הקדמה.

עד היום הם מעריכים אותי.

יחד עם ילדי כפר הנוער בעבודה

גם בנות עבדו במספוא. לפעמים כשהיה גשם שחררתי אותם מעבודה, אך הבנות לא הסכימו שהן תשתחררנה והבנים לא. הם טענו שהפרות רוצות אוכל בכל מזג אוויר. לפעמים בנות היו אפילו יותר מוצלחות מהבנים. הבנות גם עבדו בחליבה. כל שלושה חדשים התחלפו בענפים. בכל כיתה תלמיד אח ד רשם במה כל אחד רוצה לעבוד. רכזתי את כל הבקשות ו 85 י אחוז מ לאתי אחרי הבקשות. הענפים בהם עבדו: חדר אוכל הגדול חדרי אוכל קטנים, , נקיון בבנייני ביה"ס, חצרנות, ספרייה, בית כנסת ובמשרד עזרו לפקידות. יש מקומות עבדו שבהם התחילו ב 5.00

בבוקר.

הכנה לבחינות בגרות בגידולי שדה

שושנה ואני כשהגעתי מהצבא לבקר חברים בכפר הנוער הדתי, באתי לבוש במדים של שוטר, זה היה מרשים. היו יושבות חבורה של בנות בדשא ותמיד שושנה הי י תה ביניהן. לאחר שחרורי מהצבא מיד הגעתי לעבוד בכפר. הנוער, שזה היה ביתי השני. חדר ב צריף ל בקשו בשל אצלי מרק עוף. (מרק עוף תימני שאותו לא הכינו בחדר האוכל של הכפר). עניתי "ברצון".כך הכרנו ולאט לאט נעשינו חברים. היה ברור לשנינו , שמצאנו את מה ו. שבקשנ ספרו ל (מנהל כפר הנוער), יוצא עם חניכה . כששמע שזה אני אמר: "בסדר". לבד ולאחר מכן הצטרף אלי עובד נוסף. מידי פעם באו אלי כמה בנים ובנות ו יה שושנה יתה ביניהם. . הם שמעון שרביט ,שהיה המדריך של שושנה, גר יחד איתי ומאד שמח בשבילנו. . סיימה ש שושנה את הלימודים היא הלכה לעבוד ב"אחוזת שרה", פנימי י ה בבני ברק. המנהל שם היה בינם . שושנה שאלה אותו אם חבר שלה יכול לבוא לבקר למספר שעות, הוא ענה "כן" וההפתעה הי י תה גדולה היות ובינם הדריך בכפר הנוער והכיר אותי. והוא התלהב ושמח שבאתי לאחר שנה בעקבות תאונת עבודה, הגשתי תביעה לבטוח לאומי. אחרי ש התייצבתי ב פני וועדה, בדקו וקבעו 10% נכו ת לצמיתות. כמו כן קיבלתי מענק של 1100 לירות של אז ,שהיה הרבה כסף. באתי לשושנה ואמרתי :"יש כסף אפשר להתחתן". החתונה הי י תה במושב באליכין בחצר של אבא של שושנה ב 9.8.60 . השמחה הי י תה גדולה וחגגנו עד אור הבוקר.

היה לי

שעובד

אויגן ז"ל

לשם.

בחתונת הזהב

אחרי החתונה עברנו לגור בכפר הנוער. גרנו בצריף ליד האחות אדלה נפשי. היא בחדר ואנחנו בצד השני. ללא מקרר, יש ללא , רותים מקלחת מחוץ לצריף , ללא גז ומכונת כביסה. בחורף הגג דלף אך לא התלוננו. חדוה הבכורה נולדה ב 26.5.61 . יאיר הבן השני נולד ב 14.3.62 ..

בשנת 1963 התמזל מזלנו וקנינו את ביתנו ,שהיה במצב גרוע. שיפצנו מה שיכולנו ועברנו מכפר הנוער לכפר חסידים. לאחר מכן נולד ארז ב 16.5.65 . ואילנית נולדה ב 2.8.70 . שושנה רעייתי עבדה קשה ללא עזרה היות ואני תמיד הייתי בשטח עם החניכים. מ שנת 1975 שושנה עבדה בגן ילדים במשך 17 שנ ה, ונתנה את הנשמה באהבה לילדים. לאחר מכן עבדה 17 שנה בכפר הנוער , בחדר האוכל. הי י תה קמה ב 5.00 בבוקר להכין ל 500 תלמידים ארוחת בוקר באהבה ובמסירות. בזכות האהבה והתקשורת בינינו עברנו הרבה תקופות בחיינו , כזוג צעיר מאד ללא עזרה ובזכות שושנה, שידעה לתכנן הכ ל ו בתבונה ו עם 4 ילדים קטנים ו הצלחנו לראות את חצי הכוס המלאה . עתה אנחנו נהנים מכל המשפחה המורחבת שלנו ומקווים להרבה שנים של בריאות ואושר.

המשפחה המורחבת עם הולדת הנכדה הראשונה שלנו מעיין בת ליאיר. . השמחה הי י

תה גדולה.

הנכדה הראשונה מעיין

עם חלק

מהנכדים

שאר הילדים של יאיר מיטל, ספיר ודור. ילדי חדי : שחר, רוית, רעות ורועי ילדי ארז: אופיר, מאור, הראל

ילדי אילנית: מורן ומיכל ב"ה יש לנו כבר 9 נינים. ילדי מעיין: ירדן ונויה למיטל יש בן בשם ליעד

ילדי רוית אביגיל, יעל ואליהו לרעות שתי בנות נעם ואילה למאור בנו של ארז נולדה לאחרונה נוגה הנינה הקטנה ביותר שלנו.

הפנסיה

ב 2003 יצאתי לפנסיה בגיל 65 . יצאתי לגמלאות יחד עם שושנה אשתי. החברה בכפר הנוער שאלו מה תעשה??אתה אוהב לעבוד . הכ ו ל בסדר. ... נרשמתי ל"דורות", מקום טוב מכל הבחינות. אנחנו לומדים 4 ימים בשבוע. גם פעילות וגם הרצאות.. יש ב"דורות" דאגה לרווחה והציעו שנאכל שם. אנחנו שייכים לקהילה תומכת ויוצאים לטיולים במחיר סמלי. יש לי גם כפתור מצוקה.. הצוות ב"דורות" מעולה ומאד דואג. זה נותן הרגשה מאד טובה.

כך התחפשנו ב"דורות".

בחנוכה האחרון תשע"ט חגגו לי יום הולדת 80 . כל המשפחה לדורותיה הגיעה לכפר הנוער לחגוג לכבודי את יום הולדתי .

כל שבט אפרים

יאיר חדווה,

מימין לשמאל: ארז, הרון, א אילנית,

שושנה,

תמונות משפחתיות

הבנות של אילנית

בחתונה של מאור וליטל

ב טקס קבלת התואר של הבנים של ארז

בחתונה של רוית ורז

בחתונה של רעות ואופיר

הילדים של חדוה, הנכדים של אהרון ושושנה

חלוקת דמי חנוכה

הנין אליהו

נעם ואילה

הנינות

מפגש משפחתי

בבר מצווה של רו עי

נספחים ארז ראיין את אביו אהרון לקראת יום הולדתו ה -80 . מצ"ב הראיון

ואלה תולדות אהרון ,,,,, אבא נולד בשנת 1938 בתימן בעיר מרוו"אן במחוז בלאד - אנס . אביו אברהם נפטר בגיל 35 כשאבא היה תינוק בן שנה וחצי ולא זכה להכירו. כשאבא רצה לדעת איך פניו של אביו נראו ,הוא היה מסתכל על פניהם של דודיו ממשפחת גפרי ומדמיין אותו. מסבא אברהם וסבתא סעידה נולדו לאבא 3 אחים שרה ז"ל, אפרים ושלום. כשאביו נפטר סבתא הייתה אלמנה כמה שנים ואז התחתנה שוב עם זכריה משולם ונולדה בת בשם נעמי בתימן וזכריה לימד אותם לקרוא בתימנית בפרשת השבוע ,ת ורה ודינים. הם גרו בשכנות עם ערבים שהיו טובים אליהם. כל משפחת סבתא סעידה היו מאותה העיר. כשאבא היה בן 4 בשנת 1942 ,הם שמעו שיש עליה לא"י .אמו הכינה צידה לדרך והם לקחו מורה שידריך אותם לעיר בשם ביידא ,ושם החליפו חמורים בפרדות .בדרך התנפלו עליהם שודדים ולא נ תנו להם לעבור בדרך קיצור לעדן. המלווים רצו להתערב ולירות אך בסוף לא היו יריות ונמנע אסון. המלווים אמרו למתנפלים שהם עוד יבואו ויבקשו לטחון קמח בעיר שלהם ואז יתנקמו בהם. הם עשו עיקוף בדרך אחרת במדבר תימן והחליפו פרדות בגמלים שיכולים לעמוד בתנאי המדבר .אסור היה להחליף בין הרוכבים לגמלים ,זה היה התנאי של המלווים. הם ליוו אותנו עד עיירה אחרי המדבר, קבלו את שכרם וחזרו חזרה. בהמשך אבא נסע עם רכבים של אחת החברות עד מחוז שייך לפני הכניסה לעדן. כשהם הגיעו לשם היו שם אנשים שחיכו כבר שנתיים לעלות לארץ והם בכו כשראו א ותם באים ואמרו למה באתם? גם אתם תתעכבו. בשנים האלה הייתה מלחמת העולם השנייה שנמשכה עד 1945 .היה להם כסף ,אך לא היה אוכל לקנות כי כל האוכל זרם לחזית .היה נדבן שחילק להם תמרים והם חיו על רבע ק"ג תמרים ליום לאדם. הם רצו להיכנס למחנה גאולה "חאשד" .המנהל לא היה והם היו צריכים להיכנס לעדן עדי שיראיין אותם וייתן להם להיכנס למחנה גאולה שהיה מעין פנימייה. אביו החורד זכריה משולם גילח את פאותיהם כדי להידמות לערבים כדי שיוכלו להיכנס לעדן. שרה ונעמי חיכו להם בשייך ,כי רק בנים יכלו להיכנס לפנימייה . הם שמו מטפחות לבנות ע ל הראש כמו הערבים והחלו לצעוד לכיוון עדן. הם עברו תחנת משטרה אחת ואת שער הנמל ולא הבחינו בהם. כשהגיעו לשער עדן ,חייל תפס אותם ושאל אם יש להם רישיון להיכנס .הם ענו שלא. החייל טלפן לשער הנמל ושאל אם עברו 4 אנשים וענו לו שלא. הם הגיעו לשער הנמל וכל אחד חטף ס טירה והחזירו אותם לתחנת המשטרה הראשונה .שם הם נעצרו ונחקרו איך עברו את התחנה בלי שישימו לב .הם ענו שהם התחפשו והם יהודים. שאלו אותם אם יש להם כסף והם ענו שלא ואז השוטר עצר משאית ואמר לנהג לקחת אותם לשייך חזרה . הם הגיעו מאוחר בלילה רעבים וצמאים וסבתא שאלה למה הם חזרו והם ספרו לה מה קרה . הם הלכו לישון ואחרי יומיים המנהל של מחנה גאולה הגיע לשייך. הם היו אצלו והוא אמר שרק הבנים ייכנסו . בדקו אותם רפואית ואצל דוד אפרים מצאו משהו לא תקין ואמרו שרק אבא ושלום ייכנסו והם לא הסכימו והבודק הסכים בסוף שאפרים יכנס . ה ם נכנסו למחנה גאולה ,בגדיהם הוחלפו וסבתא ומשולם שרה ונעמי נשארו בשייך.הם למדו במחנה גאולה 6 שנים עד שנת 1948 עד שאבא היה בן 10 . הם למדו עברית,חשבון,תורה ועוד. היו שם אנגלים ששמרו עליהם משודדים . במחנה זה לא היו רק יתומים ,אלא גם משפחות תימנים שהצליחו להיכ נס. הם קיבלו אספקת אוכל ומדריכים ומנהל מהארץ .דוד אפרים שיחק עם חברים ונפצע קשה ברגל מגדר תיל ושכב במרפאה . סבתא סעידה ,אביו ואחיותיו בקרו אותם וסבתא שאלה איפה אפרים והם אמרו שהוא משחר כדי לא להדאיגה,היא לא האמינה והם סיפרו לה מה קרה לו . סבתא אמרה להם שהי א חוזרת להוריה בתימן עם בנותיה

ובעלה ואין לה כסף והיא לא דואגת כי אבא ואחיו במקום טוב ,ואם לא תהיה עליה היא תשלח מישהו שיביא אותם אליה (היה חשש שיאסלמו אותם אם יהיו יתומים) . סבתא חזר לתימן בשנת 1942 כשאבא היה בן 4 . בדרך נעמי אחות של אבא נפטרה כשהייתה תי נוקת ממחלה . בתימן נולדה גם דודה מרגלית ואביה נפטר שם . אבא ואחיו המשיכו למחנה גאולה וכשלא הייתה אספקה פזרו אותם במשפחות שהיו במחנה ,ושהגיעה חזרו שוב לפנימייה . הם היו במחנה 6 שנים עד שאבא היה בן 10 בשנת 1948 . הם למדו לשחק ולהציג . במחנה לא היה מספיק חלב והמנהל הטוב התחלף במנהלת קשה שלא נתנה להם מספיק חלב ואמרה להם שיביאו עוד תינוק ויקבלו. בזמן מלחמת בשחרור בארץ, הערבים בשייך ובעדן החלו להתנפל על היהודים והבריטים לא היו לטובת היהודים ומי שהתסיס ירו עליו . בשייך התנפלו על היהודים והם ברחו למחנה ,חלק היו פצו עים קשה . לקראת העלייה לארץ חילקו אותם לקבוצות ולמטוסים וממחנה גאולה ועד שדה התעופה עמדו חיילים בריטיים משני צדי הכביש כדי לשמור עליהם מהערבים . בשנת 1948 הם הגיעו לארץ והיו הפגזות .הם הגיעו ללוד ונסעו עם אוטובוסים בהאפלה ,הפנסים והזכוכיות היו צבועים בכחול . הם הגיעו למחנה מעבר "חבצלת השרון" בנתניה.שם הם למדו ועבדו במשך שנה וחצי .הייתה להם מדריכה טובה כמו אימא ושמה ניקה רובינשטיין שאבא מאוד אהב וניסה בהמשך לחפשה ולא הצליח למצוא אותה .וכן מדריך בשם ניר ישראל. ניקה הרדימה אותנו בניגון חליל.בשנת 1950 סבתא סעידה עלתה לארץ במבצע "מרבד הקסמים" עם מרגלית ,הוריה ואחיה ממשפחת טביב . הם הגיעו לעין שמר ליד כרכור. כאשר דוד אפרים פגש את סבתא סעידה ומשפחתה הוא לקח את דוד שלום לשם שבכה מהתרגשות כי לא פגשו את סבתא 6 שנים. דוד אפרים אמר לאבא שסבתא רוצה לראות אותו ואבא קנה לס בתא דבלה של תאנים. דוד אפרים אמר לאבא לא לבכות כמו דוד שלום. אבא ראה את ההתרגשות והש ואחרי חצי שעה שאל את דוד אפרים איפה אימא? ודוד אפרים אמר לו הרגע דיברת איתה .דוד אפרים עזב את הפנימייה ועבר לעין שמר ומשם לקח את אימא ואחותי לכפר זיתים למעברה. שלום ואבא נ שארו במחנה מעבר נתניה עד הפיזור ודוד שלום הלך לפנמייה "אל עריש" ע"י ת"א . רצו שאבא ילך לפנימייה "מאיר שפיה" חילונית ואבא סרב . נציג של כפר הנוער הדתי בשם ירמיהו אופנהיימר שאל מי רוצה להגיע לכפר הנוער הדתי ליד חיפה ואבא עם עוג 30 תלמידים נרשמו. הם היו מלוכד ים ונסעו במאי 1950 לכפר הנוער כשאבא היה בן 12 . אבא למד ועבד בחקלאות והצטיין בעבודתו. כדי שיהיו לו דמי כיס אבא עבד אצל חקלאים בכפר חסידים. בכפר הנוער אבא עבד בכל הענפים: מספוא,רפת,גן ירק,מסגריה והצטיין ברפת ומונה לאחראי. עד שנת 1954 אבא למד בכפר הנוער החבר ים שלו התגייסו,אך אבא היה רק בן 16 ולא יכל להתגייס. הוא בכה והיה עצוב כי היה קשור לחבריו מתימן. לא הייתה לאבא אפשרות להמשיך ללמוד כי לא היה לו כסף והוא החל לעבוד בשני משקים בכפר חסידים: משפחת דרמן ושרנוצקי במשך כחצי שנה . בכפר הנוער שמעו שאבא עובד בכפר חסי דים והציעו לו לעבוד בכפר הנוער. אבא אמר להם שנשארה לו חצי שנה עד הגיוס והם ביקשו שיעבוד אצלם בפנימייה בתור אחראי גן ירק ומספוא.לפני הגיוס בשנת 1955 אמרו לאבא שלאחר שישתחרר מקומו בכפר הנוער ולא במקום אחר . בנובמבר 1955 אבא התגייס לצבא ,טירונות,אימונים וטרטו רים. אבא ביקש בתרגיל ללכת לשירותים והמ"כ שהיה טר"ש קרא לו . אבא הצדיע לו והמ"כ הריץ וטרטר אותו . אבא אמר בליבו "כל כלב יבוא יומו" . לאחר הטירונות אבא רצה ללכת לחימוש אך לא היה מקום רק ברבנות או משטרה צבאית ואבא בחר במשטרה צבאית למרות שהיה לו פרופיל מלא. הו א שרת בתחנות והגיע לבסיס בכלא 6 בעתלית . הוא שמר על אסירים ואחר כך התבקש להיות מדריך כלואים ועבר קורס בצריפין.לאחר מכן חזר לעתלית בתור מדריך כלואים עד סוף השרות. יום אחד טלפנו אליו שמעבירים מכלא 4 35 כלואים ששיחקו בקלפים וקבלו 35 ימי מחבוש . ביניהם היה המ "כ שטרטר את אבא בטירונות . הם הגיעו בחודש אוגוסט עם הקיטבגים והשוטר שעבד איתי שאל את אבא איפה הוא רוצה לעשות להם קבלת פנים, ואבא אמר במגרש המכשולים .שם טרטרו אותם . המ"כ ניגש לאבא ואמר לו שלום ואבא אמר לו : "עבור לדום"! והמ"כ שאל את אבא אם הוא זוכר אותו וא בא ענה לו שהוא זוכר שהוא טרטר אותו בטירונות ,אך הוא לא יחזיר לו. אבא וחבריו היו מלוכדים ויום אחד על מיטתו שיחקו קלפים ואבא לא. למחרת בבוקר הרס"ר אמר לאבא שהוא לא יוצא לכדורגל ולא הביתה כי

שיחק קלפים .אבא אמר לו שהוא לא יודע לשחק ולא שיחק.אבא מאוד כעס ופגש את איש מצ"ח שהלשין עליו ואמר לו שאם הוא לא רוצה שיעשו עליו "שמיכה" בערב אז שיגיד לרס"ר שהוא לא שיחק אלא התעכב בחדר כי חיכה לשמיכות .לאחר מכן הרס"ר קרא לאבא ונתן לו יום חופשה נוסף וביטל את עונשו. בכלא אבא תפס אחד עם חשיש וכן היו אצלו גם בני משפחה שקבלו יחס מיוחד.בשנת 1958 הרס"ר קרא לאבא ואמר שהוא מועמד לפרס חייל מצטיין על תפקודו ויהיה בטקס אצל הנשיא .הם נסעו לירושלים וקבלו בגדים ייצוגיים ופינקו אותם עם ארוחה חגיגית ולמחרת היה טקס אצל הנשיא בן צבי בבית הנשיא שהיה צריף. הם קבלו תעודות וצעדו בירושלים , לימים הת ברר שבאותו הטקס היה גם אליהו חבושה ז"ל . ב - 13/5/58 אבאבא השתחרר מהצבא ונסע לאחיו בראשל"צ . משם נסע לכפר הנוער ויומיים אח"כ קיבל תפקיד של מדריך חקלאי במספוא. בזמן שאבא היה בצבא הוא ראה את סבתא שושנה בכפר הנוער והוא היה שורק לה והיא היתה מתחבאת ואבא צחק. לאח ר מכן כשאבא החל לעבוד בכפר הנוער חברים של סבתא בקשו מאבא לבשל עוף בחדרו וגם סבתא הגיעה וכך החל הקשר ביניהם. בכפר הנוער אבא מילא תפקידים רבים: גד"ש, מספוא,גן ירק, מטעים ,רכז משק וסדרן עבודה. 40 שנה אבא טיפל בקומפוסט והייתה תחרות ארצית בין מושבים ומוסדות והם זכו במקום ראשון שלוש פעמים , 5 פעמים במקום שני ו -4 פעמים במקום שלישי. את כסף הזכייה אבא חילק לתלמידים ותלה תעודות במשרדו.בין היתר אבא גידל שלשולים לשם טיחוח האדמה – שלשולי קומפוסט וזה פרסם אותו .אבא פורסם בעיתון "הגרוזלם פוסט" והשופט בנימין הלוי קנה ממנו של שולים לדיג וקרא עליו בעיתון. אבא קיבל פרסים ממשרד לחינוך התיישבותי על מפעל הקומפוסט והשלשולים. מדריך אזורי לקומפוסט וזבלים אורגניים שנקרא מר איתמר גליאני שגר בחיפה,הדריך את אבא ונתן לו שלשולי קומפוסט .אבא הרבה אותם ומר גליאני תרם 10 משאיות זבל סוסים כדי לה רבות את השלשולים.בית חולים רמב"ם עשה חקר על סרטן הדם ולקחו מהשלשולים חומר וניסו למצוא תרופה דרכם למחלה. אבא עשה ניסוי בתולעי אדמה וקומפוסט ובנה אקווריום וחצה אותו לשניים בכל צד שם צבע אדמה שונה ושמו בצד אחד שלשולי אדמה ובצד שני שלשולי קומפוסט ומצאו הקומפוסט הקטנים יותר הם זריזים יותר. בשנת 1960 לאחר היכרות בת שנתיים אבא התחתן באליכים עם אימא בתאריך 9/8/60 . הם עברו לגור בכפר הנוער ושם נולדו חדווה בשנת 1961 ויאיר בשנת 1962 בהפרש של 11 חודשים. ולאחר מכן ההורים קנו בית בכפר חסידים ונולדו ארז בשנת 1965 ואילנית בשנת 1970 . ובהמשך 13 נכדים .

ששלשולי