מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 21 - מרץ 2021

רעות גיא, מאיה ברון, אדם

.26 ומרחב "הלב" בחיפה לבני נוער וצעירים עד גיל 21 עד גיל שני המרחבים מופעלים על ידי עמותת עלם במימון משרד הרווחה ובשיתוף עם הרשות המקומית. מרחבים אלו נותנים עבור 24/7 פתוחים 4, נערים וצעירים בשנה 100- מענה לכ בני נוער, צעירות וצעירים על רצף הזנות, ומספקים קורת גג בטוחה ללא תמורה וללא תנאי, מענים הומניטריים וצמצום נזק פיזי ורגשי לצד אפשרויות לטיפול, תעסוקה והפניות לגורמים בקהילה. מלבד שתי התוכניות האלו, המוגבלות בגיל, אין אף תוכנית ייעודית בישראל לגברים בזנות. סיפורו של אדם אדם הוא הבכור בשלושה אחים. מגיל צעיר הוא ספג התעללות קשה מידי אימו, שכללה אלימות פיזית, השפלות, התעללות רגשית ופגיעה מינית. אדם הוצא מהבית בצו בית משפט, פעולה שלכאורה הייתה אמורה להפסיק את ההתעללות המתמשכת בו, אבל מסע הייסורים שלו בחיפוש אחר מקום יציב ובטוח רק נמשך עוד והידרדר. אדם נשלח למסגרות נעולות, נוקשות, שלא תאמו את צרכיו, וכך לאחר תקופה קצרה מצא עצמו ברחוב ללא מענה. ההימצאות ברחוב, כשסל האופציות האחרות מציע בית מתעלל או מסגרת סגורה שברח ממנה, הובילה את אדם בזמן קצר יחסית להשתמש בגופו תמורת אוכל, מקום לינה, כסף או כל תמורה אחרת שתאפשר לו להסתדר, ולו לכמה שעות או ימים. אדם מתאר את חוויית ההסתרה שליוותה אותו לאורך כל הדרך, החל בפגיעה המינית שעבר בביתו וכלה בהישרדות באמצעות זנות ברחוב. הוא מתאר גם את היעדר המענים הרלוונטיים למצבו: כשהייתי עוד קטין ושרדתי ברחוב דרך הזנות, בהתחלה אדם: זה היה בסתר ואנשי המקצוע לא ידעו, בגלל השיפוטיות שהייתה להם כלפיי. אני זוכר לא פעם ולא פעמיים שניסו לארגן לי לינה ואמרו לי: "תראה יש רק מקום לבנות ואם אתה תישן שם זו בעיה". אז לא היו כל כך הרבה ברירות אלא לישון ברחוב. הייתה פעם אחת אופציה בדירת חירום ואני הייתי צעיר מאוד וכולם היו שם בגילים מבוגרים, יכולים להיות כמו אבא שלי. במקום כזה הפחד רק גובר מכיוון שהיו לי פגיעות רבות מגברים מבוגרים, ולישון שם היה די מפחיד. אני יודע מה

אותם נערים וצעירים צריכים במצב הזה: להרגיש שיש להם איפה להיות, שיש על מי לסמוך. הסיפור של אדם הוא אומנם סיפור של נער אחד, אבל הוא מספר את סיפורם של בני נוער רבים שאנו פוגשות בעבודתנו מדי יום, שנים רבות. סימני האלימות שהיו על גופי היו שקופים בעיני אדם: הסביבה, כל כך רציתי שמישהו יראה וישאל. הרגשתי שקוף. הדבר שהייתי הכי זקוק לו זה אדם שיקשיב לי, שיבין אותי, יתעניין בי, שיראה אותי ויתמוך בי. כל כך רציתי אדם שיהיה לו אכפת ממני. וכאשר הכול התפוצץ ויצאתי מהבית הייתי זקוק למסגרת מכילה, ללא הרבה גבולות וחוקים נוקשים, מקום שבו אוכל להרגיש בטוח ומוגן ויקבלו אותי עם הכעסים והחבילה שבאתי איתה בלי לשפוט. השילוב בין הפגיעה המינית שעבר אדם, הבושה, ההסתרה וכאמור, היעדר הלגיטימציה, הקשו מאוד על אדם להיקלט במסגרות סגורות וסמכותניות. מסגרות אלו, כפי שמעידים רבים מהנערים (וגם מהנערות) שפגשנו ברחוב, משחזרות חוויות רעות עבורם, כגון השליטה שכבר נלקחה מהם בעבר והופקעה בידי מי שהיה הסמכות מבחינתם וגם פגע בהם אנושות. הרי ידוע שכדי לסייע למי שהשליטה הופקעה ממנו ההיפך מהפעלה של עוד 5, יש להחזיר לו את תחושת השליטה סמכות וכוח, משם הם כבר ברחו, וכעת הם שבים ומבקשים הכלה, חופש משיפוטיות, שנראה ונקשיב להם, ממש כפי שתיאר זאת אדם ורבים אחרים במצבו. באין תחושת הקלה לאובדן השליטה באמצעות המסגרות ששוב מפעילות עליהם כוח, סמכות ושיפוטיות, קצרה הדרך לרחוב ולהישרדות באמצעות הגוף. מאפייני זנות גברים לאחר שנים של עבודה עם צעירים וצעירות בזנות, התמונה שמתקבלת מהשטח מספרת לנו שגברים רבים, כנשים, באים מרקע של פגיעה, לרוב בתוך המשפחה. בריחה מהבית היא התמודדות שכיחה בשל המציאות הפוגענית שבה חיו ולצידה איום מצד המשפחה שממשיך להתקיים גם מרחוק. מרבית ) באים מחברות 90%- הגברים הצעירים שפגשנו (יותר מ סגורות ופטריארכליות, שבהן כבוד הגבר במשפחה הוא בעל ערך עליון, וכאשר יש פגיעה בערך זה, נפגעת הגבריות ונפגע

מסגרת אינטרנית ואקסטרנית הכוללת הלנה (שלטר), מרחב לצמצום נזק, ליווי פרטני, טיפול, סיוע רפואי, ארוחה חמה ועוד. ללא התניות 4 וללא שיפוטיות. http://bit.ly/3t5uinS 5

נקודת מפגש I 32