מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 24 - ינואר 2023

"קרש הצלה" או מרחב סיכון?

המוסד החינוכי הוזכר גם בקשר לפגיעות שנעשו בידי דמויות שאינן משויכות פורמלית למוסד החינוכי, אך כאלה שפגעו לרוב פגיעה ממושכת בילדים שהיו בקרבה לבן/בת משפחה במוסד החינוכי. כך תיארה אחת המשתתפות: הפוגע הראשון היה הבעל של הגננת בגן טרום חובה. הפגיעה התרחשה בגן עצמו במשך אותה שנת גן. הפגיעה התגברה בהדרגה מנגיעות עד החדרת אצבעות ואונס. משתתפים רבים אחרים תיארו פגיעות מיניות מידי קבוצת השווים, ואף הן תוארו כממושכות: הוזמנתי על ידי כמה נערים גדולים ממני 12 בגיל [...] להיפגש עימם. הרגשתי שקופה ובלתי נראית וההזמנה מאוד החמיאה לי, כך התחילה עוד סדרה ארוכה של מפגשים מתעללים מינית, בהם לקחו חלק כעשרה נערים מבוגרים ממני [...] חייתי בפיצול, חלק ממני התנהל כאילו כרגיל, המשכתי להיות תלמידה מצטיינת בבית הספר [...] החלק השני נפגע שוב ושוב. מקומו של המוסד החינוכי בחוויות הנפגעים כמרחב חשיפת הפגיעה המשתתפים הרבו לתאר את המוסד החינוכי כזירה לחשיפה או לשמירת הסוד. חלק מן העדויות התייחסו אליו כמרחב שבו התאפשרה לראשונה חשיפה של האירוע הטראומטי באופן שנחווה כמיטיב, ואילו חלקן התייחסו אליו כמרחב של התעלמות ואף של פוגענות לנוכח חשיפת הפגיעה. משתתפים רבים תיארו את ניסיונותיהם להשמיע את קולות הכאב והמצוקה שלהם, התנהגותיים ומילוליים, במסגרת הבית ספרית – בתקווה שאנשי החינוך יקראו את הסימנים ויפרשו את הפגיעה שחוו. משתתפת אחרת שחוותה פגיעה חמורה וממושכת מידי אביה ואחיה בבית תיארה את כישלון בית הספר בזיהוי הסימנים לנוכח שתיקתה והעיכוב בחשיפת הפגיעה: אמרנו לא קורה כלום הכול כרגיל וכיף לנו בבית... כי פחדנו. [...] ואז הטעות שהם עשו שהיו מזמינים את ההורים לשיחה או בפגישה או בטלפון כשהם שואלים מה עובר על הילדה?! והורי שיחקו אותם צדיקים אוהבים ודואגים... בבית קיבלנו נזיפה כעס

עונש על זה שהעזנו לרמוז שלא טוב לנו [...] בקיצור, במקום שהבית ספר יהיה קרש הצלה הוא היה ההפך.

בחוויה של חלקם, לא רק שהמסרים לא נקלטו והסימנים לא זוהו, הם גם תויגו כילדים בעייתיים, דורשי פיקוח ומשטור חינוכי. אחד המשתתפים תיאר בתסכול: במקרה שלי קרה משהו הזוי. המורה שלי לחינוך מיני בחטיבה הייתה אימא של זה שפגע בי. היו לי התפרצויות בשיעורים, במיוחד בשיעורים שלה, וכל הזמן קיבלתי עונשים ונזיפות. היו מתקשרים לאימא שלי בלי סוף ומאיימים שאם ההתנהגות שלי לא משתפרת, ירחיקו אותי מבית ספר. אחר כך הייתי מקבל על הראש גם מאימא שלי... צעקות וכעסים והאשמות בלי סוף. אף אחד לא טרח לחשוב ולבדוק באמת למה אני מתנהג ככה. גם כאשר הפגיעה נחשפה תיארו המשתתפים את התערבויות אנשי המוסד החינוכי על הרצף שבין מיטיבות ומצילות ("היא כיוונה אותי ללכת לטיפול [...] היא שיקמה אותי") לפוגעניות ומזיקות ("ניסיתי לצעוק לעזרה [...] כמובן השעו אותי מבית הספר על זה"). באמצע הרצף תוארו התערבויות בלתי יעילות או מקדמות אף כי לא הייתה התעלמות או הכחשה של הפגיעה. התגובה הבית ספרית במקרים אלה שידרה מסרים אמביוולנטיים שכללו הן הכרה בפגיעה והן המעטה בחשיבותה באופן משפיל ופוגעני, כפי שהוא נחווה בעיני הנפגעים. תפיסת תפקידם של אנשי חינוך בהתמודדות עם פגיעות מיניות במהלך העדויות הביעו המשתתפים את תפיסתם בדבר תפקידה של מערכת החינוך ואנשי החינוך הפועלים בה בהתמודדות עם פגיעות מיניות בתלמידים. לדידם, למערכת תפקיד מרכזי בתהליכי מניעה וזיהוי וכן בתגובה מיטיבה לחשיפה. , משתתפי המחקר תיארו את מניעת פגיעות בהיבט של הצורך שאנשי חינוך ירכשו השכלה פורמלית ומומחיות בנושא של פגיעות מיניות עוד בשלב ההכשרה האקדמית שלהם. המשתתפים הצרו על ש"היום המורים לא מקבלים בזה שום הכשרה, ובתוך הכיתות שלהם יושבים ילדים במצב קשה..." מעבר לרכישת ידע מודע טראומה מינית, התייחסו המשתתפים לכך שאנשי החינוך נדרשים להעניק חינוך מיני

I נקודת מפגש 19