מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 24 - ינואר 2023

נערות-אימהות בישראל – צרכים ואתגרים

תמיכה ושייכות מיטיבה, ובהמשכה התעקשות על עבודה מורכבת עם, ולעיתים מול, מערכות הרווחה, הבריאות והחינוך העירוניות, אשר במקרה של היעדר מערכות תמיכה משפחתיות נכנסות למלא את הרִיק בשלל אופנים. אז, בצעירותי, עדיין לא החזקתי במלואה את המורכבות הרבה של כל הנוגע למחויבות הכפולה שבבסיסה של עבודה עם אימהות באשר הן. אינני בטוחה כי היום אני מצליחה להחזיק אותה, או אם הדבר באמת אפשרי במלואו. כאשר אני בוחנת מורכבות זו, אני מבינהשהיא נובעת הן מחוקי הרווחה בישראל והמחויבות המערכתית לילד "חסר הישע" והן משאלות של פטרנליזם, רב-תרבותיות, שיפוטיות והבניה חברתית של אימהוּת (כמעט תמיד אימהוּת ולא הורוּת) טובה דייה. כל אלה לצד שאלות של תנאי ההתפתחות המיטיבה לילד וחשיבות המענה הרגשי וההתפתחותי בגיל הרך בתוך ההקשר התרבותי-חברתי שלתוכו נולד. בצעירותי הייתה נטייתי הטבעית לגונן על הנערות והצעירות מפני מה שתפסתי כממסד שמרני ופטרנליסטי, נטייה שהועצמה לעיתים על ידי המפגש עם עובדות ועובדים שבהחלט הפעילו פיקוח יתר על נערות וצעירות. דוגמה לכך שמלווה אותי הייתה בקשתה של מנהלת יחידת נערות ברווחה, שבה עבדתי, שאבוא לביקור בהיריון, והעילה לבקשה הייתה 17.5 בית ואפקח על נערה בת "הבית המבולגן שלה". אני עצמי בלגניסטית גדולה. במיקום החברתי שלי אני מוגנת מפני הטלת ספק מערכתית בהורות שלי עקב כך, בעוד הנערות הללו חשופות לכך פי כמה. המיזם נולד מתוך המפגש שלנו בעמותת עלם עם צעירות אימהות, הן במרכזים פיזיים הנותנים מענה לנערות ולצעירות בקצה רצף הסיכון (כפי שתואר במאמרן של גיא ודלמדיגו, ) והן במסגרת תוכניות בקהילה שהעמותה מפעילה. 2019 המרכזית שבתוכניות בקהילה מבחינת צעירות אימהות היא "מחסות לעצמאות" (בשיתוף עם משרד הרווחה והשירותים החברתיים), שמלווה לחיים עצמאיים בקהילה בוגרים ובוגרות של מעונות חסות הנוער לאחר סיום שהותם במעון. צעירות אימהות מעטות הופנו מניידות עלם (שמאתרות נערים ונערות, צעירים וצעירות היכן שהם נמצאים ומסתובבים – ברחוב, בגינות ובמקומות מסתור), ולעיתים רחוקות מאוד – גם ,2019 במרכזי הנוער הפועלים בשעות אחר הצהריים. בשנת בטרם הוקם המיזם, פגשנו בעמותה בכלל המסגרות השונות נערות וצעירות אימהות. הגידול במספר הפנִיות, 90- יותר מ וכן ההבנה שזו למעשה אוכלוסייה חדשה שהיא "גם וגם" – גם נערות וצעירות וגם אימהות – עוררו את הצורך לפתח פרקטיקה מותאמת בארגון שעד אז התמקצע במשך שנים המיזם הארצי לצעירות אימהות במצבי סיכון

או במספר הילדים. התוכנית עדיין בראשיתה, והיא פועלת בפריסה חלקית (מרכז-שפלה, אזור חיפה, הנגב המערבי ובאר שבע וסביבתה). בשלב הזה היא רחוקה מלתת מענה 100 מלא לתופעה. עם זאת, מבט על הנתונים מעלה כי מתוך הן נערות 18 , צעירות מוכרות בתוכנית ובשלבי ליווי שונים מהמְלוּווֹת במיזם. 18% , שהן 19 צעירות עד גיל

הזווית האישית בעבודה עם נערות אימהות

ההכרה בכך שהאישי הוא הפוליטי, ושלא נכון להפריד בצורה מוחלטת בינו ובין המקצועי, שואבת מעולמות העבודה ,)2013 , הסוציאלית הביקורתית-פמיניסטית (ברקוביץ' ואחרים והיא מנחה אותי מימיי הראשונים במקצוע. המפגש הראשון שלי עם ההצטלבות של גיל צעיר, מגדר, שוליות חברתית, עוני – שנתיים וחצי 2012 והורות התקיים בחצר הנשית ביפו בשנת לפני לידת בני הבכור, כאשר אני על סף טיפולי פוריות. בהיותי רכזת מרחב נשי קהילתי, ליוויתי את נעימה, צעירה ערבייה , במהלך היריון לא מתוכנן, לידה והורות ראשונית. 18 בת התחושה ש"אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים" הייתה לעיתים קשה מנשוא, אך גם פֶּתח לעבודה עצמית רבה – על שיפוטיות, אחרוּת ועבודה לאור הצטלבות של מיקומים חברתיים. בהקשר זה אני – בסוף שנות העשרים, קיבוצניקית, אשכנזייה, משכילה, נשואה, על סף טיפולי פוריות, אל מול נעימה – נערה, בעוני והדרה, ערבייה, במהלך גירושין ובהיריון. הניסיון המתמיד לייצר מפגש בין סובייקטים ולא בין קטגוריות חברתיות היה קריטי לבניית הקשר בינינו. זה החל ב"חיזור" אינטנסיבי מאוד שלי ובנייה זהירה של קשר, גם עימה וגם עם אִימה נבילה ועם אחותה הצעירה רוואן, ובכלל זה ביקור בחצי המחסן שבו התגוררו, לקפה שחור וסיגריה לאחר סוף העבודה במרחב. במהלך הקשר, בוודאי הראשוני, הייתי צריכה להשהות שיפוטיות מול עישון ושתייה של נעימה בהיריון, לעמוד באין ספור מבחני אמון והיעלמויות, לסייע לה וללוותה במיצוי זכויותיה ולמצֵב את עצמי לעיתים בתור מתווכת ומתרגמת מול אנשי השירותים החברתיים ומערכות הבריאות. לקראת הלידה, ומאחר שנעימה ומשפחתה כבר היו מוכרות בשירותי הרווחה, התקיימה ועדת פעוטות בסיכון, ובה נלחמנו על זכותה של נעימה להיות אם לבִתה. בנינו אז מערך שנועד לאפשר לה הזדמנות להורות. הלילה שבו נזרקה מבית אִימה לרחוב, עם תינוקת בת שלושה שבועות, נחקק בליבי לעד. הרצון העז לאסוף אותן לביתי, השהיית התגובה ומציאת החלופה המיידית (תשלום לאכסנייה לכמה לילות) ותיווכה בחזרה לבית האם, בד בבד עם מיצוי זכויות לסיוע בשכר דירה, אשר לוּווּ בהבנה עמוקה שלעולם לא נוכל להיות תחליף למה שאין; מערכת

I נקודת מפגש 47