מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 24 - ינואר 2023

הטיפול בנערים נפגעים מינית

ואולם אם ייאבק המטפל ליצור משמעות סובייקטיבית וחיה בתוך החוויה המקובעת, ואם יתעקש לתת מילים למחשבות ולרגשות, הוא עלול להיחוות על ידי הנפגע כגוף זר וחיצוני שמנסה לפלוש לתוך התודעה שלו. בשבריר של רגע מתהפכים היוצרות – המטפל מקבל את תפקיד התוקפן והנפגע חוזר להיות הקורבן שכופים עליו סיפור שאינו שלו ומילים שזרות לו. כך למעשה מפעיל הפוגע את הכוחנות של הטראומה על המטפל ועל המטופל כאחד. זהו גם אחד הביטויים המסוכנים של ההזדהות עם התוקפן: שחזור יחסי התוקפן-קורבן בחדר הטיפול. לא דרך תוקפנות גלויה, כפי שמציעה אנה פרויד, או לחלופין דרך כניעה והזדהות של המטופל עם רצונותיו וצרכיו של המטפל בעל הכוח, כפי שמציע פרנצי, אלא בדרך שלישית – של שיתוק החשיבה העצמאית של המטפל ושל המטופל וכפייה של ריק ושל היעדר על שניהם. כאשר המטפל נתון בשיתוק ובניתוק רגשי יחד עם המטופל, הוא עשוי להרגיש תחושת שיממון ותקיעות. במקרים אחרים, כאשר המטופל מנותק מהסיפור החי של הטראומה אך המטפל נאבק לכפות עליו סיפור חיצוני וזר, הטיפול נחווה כמוצלח ומתפתח. המטופל חש מובן ומוחזק, והמטפל חש שותף להתרחשות משמעותית. ואולם למעשה, מתחת לפני השטח, התובנות והרגשות הנוצרים בטיפול נחווים כמתקפה של גוף זר על התודעה של המטופל שכאילו מוכרח לדעת ולהבין. שני השותפים בקשר המתעתע שבויים בתוכו בלי שהם מודעים לכך ובלי יכולת להיחלץ ממנו. אם כן, כיצד אפשר לסייע לנער הנפגע לכתוב סיפור שטרם נכתב? כל תובנה וכל רגש שישמיע המטפל עלולים להיות קול חיצוני וזר למטופל, שלא מספר את הנפגע עצמו אלא את . מנגד, כל שתיקה מותירה את חווייתו של המטפל את הנפגע הטראומה ואת הנפגע ללא מילים וללא קיום ומשחזרת את קהות החושים של הפגיעה. ) נוגעת בדילמה דומה ביחס 2019 , צביה זליגמן (זליגמן לנפגעים ולנפגעות ככלל, ותוהה כיצד אפשר להבטיח שקולם של המטופלים לא יהיה בעצם קולו הכפוי של המטפל? זאת מכיוון שבהיעדר קול אחר, המטופל עשוי לאמץ את קולו של המטפל כאילו הוא קולו שלו, ובאופן זה לשחזר את "מעשה האונס של התודעה" – גילום מחדש של הדרך שבה כפה התוקפן את תודעתו שלו על הקורבן. להתלבטות זו אני מבקש להוסיף דגש ייחודי בהקשר של העבודה עם בנים שנפגעו ושל הזדהות הנפגעים עם הריק קולו של הנער הנפגע

של התוקפן: כיצד נסייע למטופל לייצר את הקול שלא היה, בעוד ההזדהות שלו עם התוקפן כאילו מצווה עליו שלא להרגיש ושלא לדעת, וכאשר כל אפשרות לצמיחה של ידיעה או של רגש מאיימת על הזהות הגברית השברירית שלו? באחת הפגישות עם אדם הוא החל פתאום לספר: אתמול בלילה חלמתי משהו ממש מוזר. חלמתי שאני נכנס למין חדר חשוך כזה, ואז באמצע הייתה מין מנורה חשופה כמו של חדר חקירות בסרטים, אבל לא בדיוק. ואז אני מסתכל ואני רואה שם את דוד שלי שפגע בי. הוא לא אמר כלום. הוא רק הסתכל עליי וצחק. אדם עצר רגע, מהורהר, הסתכל על התקרה שבחדר פתאום אני שם לב שהמנורה שם הייתה ואמר: קצת דומה למנורה שיש לך פה בחדר. אדם השתתק והיה אפשר לחוש את המאבק שהוא נתון בו, על הזכות ועל היכולת להרהר את החלום ולתת לו עוד מילים ומשמעות. אדם התעשת וחזר לדבר בקולו המוכר והמרוחק יותר, כשהוא מתאמץ להשאיר את הפנים שלו חתומות. קשה היה להבין אם הוא עומד לפרוץ בבכי או דווקא לצעוק בזעם. כך או כך נראה שאדם נאבק בתוקף המופנם בתוכו, שמנסה בכל הכוח להניא אותו מלספר את עצמו. מפגש החלום של אדם הזכיר לי את דבריו של אוגדן בספרו ): "אדם מתייעץ עם 2011 , על אי היכולת לחלום (אוגדן פסיכואנליטיקאי כיוון שהוא שרוי בכאב רגשי, שאין הוא מסוגל לחלום אותו... או לחילופין, מה שהוא חולם מערער אותו כל כך, עד כי חלימתו משתבשת. כיוון שהוא לא יכול לחלום את חווייתו הרגשית, גם אין ביכולתו להשתנות או לצמוח או להפוך למשהו שונה ממה שהיה. המטופל והמטפל עוסקים בתנאים שיאפשרו למטופל (בהשתתפות האנליטיקאי) להיות מסוגל יותר לחלום את חלומותיו שלא נחלמו ואת חלומותיו שנקטעו... ולחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך קיום". דבריו של אוגדן אומנם אינם מכוונים דווקא למי שנפגעו מינית, אבל אולי אפשר להיעזר בהם כדי לנסח את מהות המסע הטיפולי של המתמודדים עם טראומה מורכבת – הרצון להפוך את הטראומה מ"הווה בלתי נשלט ובלתי נגמר" לעבר כאוב שניתן להתבונן בו, לחשוב עליו וליצור איתו חיבורים רגשיים. החוויה הטראומטית מייצרת מעין קיפאון שבתוכו נמצא מספֵּר ). המלחמה 2016 , הטראומה כשהוא משותק או מורדם (אמיר

I נקודת מפגש 63