מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

האימהות - מה זה אומר שאתה יודע שהילד שלך בקשר ולא מספר להורה השני, או שיודע שיש קשר וזה לא מוצא חן בעיניך ולא עושה עם זה כלום”. כאמור, התכנית לוותה במחקר שבדק עד כמה התכנית משנה עמדות. המחקר בדק זאת בשתי נקודות זמן: הראשונה - מיד אחרי התכנית, ואז לא היה שינוי של ממש בעמדות; השנייה - שנה לאחר סיום מנסור- התכנית. “הפעם”, כך מדווחת “התוצאות היו מדהימות. בנים אסעד, רבים דיווחו על שינוי בעמדות שלהם כלפי אלימות, קטטות, שימוש באלימות כדרך לפתרון בעיות. קודם לתכנית הייתה להם עמדה ברורה שלגיטימי להתערב בקטטה של מישהו אחר. בתום התכנית העמדה התרככה”. מה היחס למעורבות הורים שאלה: בתכנית? “זו אחת ההמלצות שלנו. מנסור-אסעד: השינוי צריך להיות מערכתי יותר, גם בבתים. המלצנו על משהו שאין בתכנית המקורית - על עבודה עם ההורים. זה עוד לא נעשה, אבל אני אעשה זאת השנה. אזמן את ההורים תחילה, אסביר להם מה הילדים עוברים, ואיך הם יכולים מספרת מנסור-אסעד להשתתף כהורים.” על החוויה שלה עצמה: “ניתחנו כל כיתה וכיתה. למדתי המון”. מה למדת? שאלה: “איך להקשיב ולראות מנסור-אסעד: שכל כיתה מיוחדת. כל כיתה עוברת תהליך אחר. למדתי להקשיב להתנגדויות. להקשיב לתלמידים - אלו החיים שלהם. למדתי להאמין בחשיבות, לא להתקפל עם כל חשש או מחשבה שעלו.”

כי הייתה חסרה נקודת המוצא שממנה הדברים יכולים להתחיל”. בעקבות ההבנה הזאת, שיכולים לצמצם פגיעה רק אם מסתכלים על יריעה רחבה של חינוך מיני ולא רק בהיבט הממוקד של מניעת פגיעה, אוחדה היחידה של וכיום התכנית עוסקת, כאמור, גם סגל, מנסור- בחלק הבריא וגם בפתולוגי. “בתהליך הקודם היינו מסיימים אסעד: את התכנית בנושאים של אלימות. היום התכנית מסתיימת בתכנים של תקשורת, שליטה וכעס, ופרידה מכובדת. אלה נתנו הרגשה גם לילדים וגם למורים שיש תקווה, יש למה לשאוף. חשוב שבסיום לא יהיו תכנים קשים”. “בעבר היו הנחות אוטומטיות מדי. סגל: אם אצל ילד בגיל הגן יש התנהגות מינית חריגה בגן, זה אומר שהוא נפגע בבית. אם הוא פגע הוא בוודאי נפגע. במציאות של היום המושגים של ילד נפגע וחשוף לתכנים מיניים הם אחרים, ומסתכלים במורכבות גם על טמפרמנט ועל עוד מאפיינים”. כאמור, התכנית הותאמה למגזר הערבי. איזו התאמה נדרשה למגזר הערבי? שאלה: “התאמה מבחינת השיח, מנסור-אסעד: השפה והבחירה של התכנים. כיוון שבתכנית משתמשים בסרט ובשירים, חיפשנו סרטים בערבית והתקשינו למצוא. היום כל ההמלצות הן על סרטים בערבית. היום הילדים במגזר הערבי נמצאים במקום שונה מאוד מבחינת הזוגיות מהמקום שבו הייתי אני בגילם. אין להם האיסורים שהיו לי. יש להם דרך משלהם. הם יותר בתוך הזוגיות ופחות באיסורים מצד החברה. לכן חשוב להם לבנות את התהליך, את הזוגיות, באופן נכון. כשהיינו בגילם, רוב האנרגיות שלנו הופנו להתמודדות עם ההורים, אם בכלל הם ידעו שיש קשר. היה מקרה שאימהות ידעו שיש קשר אבל לא את כל הפרטים. על זה היה שיח עם

נעשית חשיבה. אני יכולה לומר שמבחינתי המסר הוא שיש למחנכים אחריות להיות שותפים מלאים בחינוך העוסק בתכנים האלה”. “לפני כמה שנים הייתה שנה רצופה סגל: בפרסומים על פגיעות מיניות קבוצתיות. היה פוקוס תקשורתי. עשינו קבוצת מיקוד עם חבר’ה מחטיבת הביניים והתיכון על קונפליקט בין הלשנה להצלה. מתי פונים? מתי אני מרשה לעצמי לא לפנות? עד אז הייתה נטייה לחשוב שכשמדובר בניצול בתוך מערכת יחסים לא מדובר בפגיעה, ולכן אין דילמה אם לספר - כי זה עניין פרטי. התכנית מסתכלת על יחסים של ניצול, חיזור אגרסיבי וניצול מניפולטיבי. לבני הנוער היה קשה להבין שגם בתוך מערכת יחסים זה ניצול. זה אחד הדברים שהבנו שיש צורך לעזור להם לראות, שפגיעה מינית יכולה להתרחש גם בתוך מערכת יחסים”. כל אישה רוצה תמיד יחסי מין אבל היא לא תודה בכך* מתארת עמדות מדאיגות מנסור-אסעד גם של בני הנוער, כפי שעלו במחקר שליווה את התכנית: “בתכנים הקשים לא היה הבדל בעמדות בין כפר לעיר, בין נוצרים למוסלמים ובין בנים לבנות. למשל, הייתה דעה שאם אישה מוכה אז בוודאי היא גרמה לזה. אצל מי שהגדירו עצמם דתיים או שמרניים נמצא הבדל בעמדות לעומת האחרים. הם אמרו באופן מובהק יותר שהאישה אשמה, שהיא אחראית לקשר”. “בתי ספר רבים נהגו לעסוק במניעת סגל: פגיעות מיניות, ותכנית הלימודים כוללת שיעור שבועי בנושא זה. בתי ספר מבוהלים מהמחשבה שתהיה אצלם התנהגות כזו ולכן עשו משוואה פשוטה שלפיה כדאי לעבוד על הנושא. אחדים מבתי הספר עסקו רק בפגיעה, ולא במיניות בריאה. מבחינת הילדים זה היה כמו משהו שלא קשור אליהם, שלא יכול לקרות להם,

*היגדים הלקוחים מתוך התכנית ומוצגים לתלמידים במהלכה, לצורך עיבודם.

נקודת מפגש 12