מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

הסוהר של מחוז קוק הם מרכזי הטיפול .2011 הגדולים ביותר בשנת 13 אף אחד לא רוצה לשלוח גאון בן שאוהב את הארי פוטר ולהתכרבל עם אוסף החיות שלו לבית הסוהר. אבל החברה שלנו, עם הסטיגמה על מחלות נפש ועם מערכת הבריאות השבורה, לא נותנת לנו אפשרויות אחרות. וכך עוד נפש מיוסרת יורה במסעדת מזון מהיר. בקניון. בגן ילדים. ואנחנו פוכרים ידיים ואומרים "חייבים לעשות משהו". אני מסכימה שצריך לעשות משהו. הגיע הזמן לשיח משמעותי, לאומי, על מחלות נפש. זו הדרך היחידה לכך שהאומה שלנו תוכל להחלים באמת. שאלוהים יעזור לי. שאלוהים יעזור למיכאל. שאלוהים יעזור לכולנו. http פורסם במקור באתר //: anarchistsoccermom . blogspot .14.12.2012- ב

של ג'יימס הולמס. אני אימא של ג'ארד לוגנר. אני אימא של סונג-הו צ'ו. והבנים האלה - והאימהות האלה - צריכים עזרה. ביום שאחרי עוד טרגדיה לאומית מזעזעת, קל לדבר על כלי נשק. אבל הגיע הזמן לדבר על מחלות נפש. מקרים של רצח 61 התרחשו 1982 מאז המוני באמצעות כלי ירי ברחבי המדינה. מהרוצחים היו גברים לבנים, ורק 43 אחת הייתה אישה. לרוב הרוצחים הייתה גישה חוקית לכלי הנשק. אבל הסימן הבולט של מחלת נפש צריך להוביל אותנו לחשיבה כמה אנשים ברחבי ארצות הברית חיים בפחד, כמוני. כששאלתי את העובד הסוציאלי של הבן שלי על האפשרויות שלי, הוא אמר שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להביא את מיכאל לאישום פלילי. "אם הוא חוזר למערכת, אז הם מייצרים מעקב ניירת", הוא אמר, " זו הדרך היחידה שתצליחי לגרום למשהו לקרות. אף אחד לא ישים לב אלייך אלא אם כן יש לך אישומים". אני לא מאמינה שמקומו של הבן שלי בבית סוהר. הסביבה הכאוטית מחמירה את הרגישות של מיכאל לגירויים סנסוריים ולא מתמודדת עם הפתולוגיה הבסיסית. אבל נראה כאילו ארצות הברית משתמשת בבתי הסוהר כפיתרון המועדף לאנשים עם מחלות נפש. על- פי נתוני ארגונים לזכויות אדם, מספר האסירים בעלי מחלות נפש בארצות 2000 בין השנים 4 הברית גדל פי , והוא ממשיך לגדול. למעשה, 2006- ל שיעור מחלות הנפש בקרב אסירים גדול ) לעומת האוכלוסייה שאינה 56%( 5 פי בבתי סוהר. כאשר מרכזים ובתי חולים ציבוריים נסגרים, בית הסוהר הוא המפלט האחרון לחולי הנפש - רייקרס איילנד, בית הסוהר המחוזי של לוס אנג'לס ובית

"מהר!" מיכאל כבר היה בשיא ההתקף, צועק ומכה. חיבקתי אותו חזק כדי שהוא לא יוכל לברוח מהמכונית. הוא נשך אותי כמה פעמים ותקע שוב ושוב את המרפקים שלו בצלעות שלי. אני עדיין יותר חזקה ממנו, אבל לא לעוד הרבה זמן. המשטרה הגיעה במהירות ולקחה את הבן שלי, צורח ובועט, לתוך בית החולים. התחלתי לרעוד ודמעות הציפו את עיניי כשמילאתי את הטפסים: "האם היו קשיים ב… באיזה גיל הילד שלך... האם היו בעיות ב... האם הילד שלך אי פעם חווה... האם לילד שלך יש…" לפחות עכשיו יש לנו ביטוח בריאות. לאחרונה התחלתי לעבוד בקולג' מקומי, ויתרתי על הקריירה שלי כפרילנסרית מפני שכאשר יש לך ילד כזה, אתה צריך תנאים. תעשה הכול בשביל תנאים. אף תכנית ביטוח אישית לא תכסה דברים כאלה. במשך ימים הבן שלי התעקש שאני משקרת, שהמצאתי את הכול כדי להיפטר ממנו. ביום הראשון, כשהתקשרתי לבדוק מה שלומו, הוא אמר: "אני שונא אותך. ואני הולך להשיג את הנקמה שלי ברגע שאצא מפה". ביום השלישי הוא חזר להיות הילד המתוק והרגוע שלי, כולו התנצלויות והבטחות להשתפר. אני שומעת את ההבטחות הללו שנים. אני לא מאמינה להן יותר. בטופס האינטייק, תחת השאלה "מה הציפיות שלך מהטיפול?" כתבתי: "אני צריכה עזרה". ואני צריכה. הבעיה הזו גדולה מכדי שאטפל בה בעצמי. לפעמים אין אופציות טובות. אז פשוט מתפללים לחסד מתוך אמונה שבדיעבד לכל זה יהיה היגיון. אני מספרת את הסיפור הזה כי אני אימא של אדם לנזה. אני אימא של דילן קלבולד ואריק האריס. אני אימא

נקודת מפגש 28