מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

מפגש בשטח

הוסטל חברותא מיקי מילר

להעסיק את עצמם בזמן הפנוי. שמעתי בהרחבה על ההוסטל כמרחב טיפולי שכל חברי הצוות, הכולל את אם הבית והמדריכים, שותפים לו. הם רואים את הדפוסים הפוגעניים של הנער במהלך יום הפעילות במסגרת ובתוך הקבוצה, וכך אפשר לטפל שעות ביממה. 24 בגורמי הסיכון אומרים לנער: “מה שהיה עכשיו הוא דפוס העבירה שלך...” - משקפים לו את המוטיבים הפוגעניים שהשתמש בהם גם בלי לבצע עבירת מין. בעיקר עולה הקושי של הנערים לדחות סיפוקים ולהתחשב בסביבה. הנערים משתתפים בקבוצה ייעודית לטיפול בעברייני מין במשך כשנתיים, על- פי המודל של שירות המבחן: עובדים עם המנחים מעמותת עלם על מרכיבי מעגל העבירה ועוסקים בהימנעות מפגיעה חוזרת. ההתקדמות של הנער נמדדת בירידה ברמת המסוכנות שלו. אחת לחצי שנה מקיימים הערכה תקופתית של הנער, בשותפות עם הוריו וקצין המבחן, ועורכים מחדש את החוזה הטיפולי. נערים ממשפחות 18 בקבוצה בהוסטל חרדיות ודתיות, רובן ברוכות ילדים. יש התייחסות רגישת תרבות הכוללת בחירה של אנשי צוות מתוך הקהילות האלה. אחד המאפיינים של מטופלים שבאים מחברה כה שמרנית הוא שהם יודעים מעט מאוד על מיניות בריאה ונורמטיבית; הנערים קיבלו מידע ממקורות לא מהימנים, והחשיפה

ובדרך כלל לא מדובר במיניות בלתי נשלטת. הנערים השתמשו במין כדי לפגוע, הם לא אובחנו כפדופילים, והדפוס הוא של פוגענות בסביבה וטעויות חשיבה. העבודה אִתם היא על ראיית האחר ועל התמודדות במצבי לחץ. אפשר ללמד את הנער לשמור על עצמו מלפגוע באחרים - "אין לנו שומר בשער, כי רוצים שהשומר יהיה השומר הפנימי", גבול שיתפתח מבפנים. ההבנה שהנערים הללו זקוקים לטיפול ככל נער אחר שיש לו קשיים יכולה להביא את החברה לידי הכרה בחשיבות של מתן ההזדמנות, ולמרות הסטיגמה - לקלוט אותם בקהילה לאחר סיום התהליך הטיפולי. הנערים מופנים אל “חברותא” 18-13 בני בעיקר על-ידי שירות המבחן לנוער, לאחר שעברו עבירות מין והם ברמת סיכון בינונית ונמוכה. התכנית היא למשך שנתיים לפחות, והתנאים הנדרשים מהמטופלים הם תפקוד, עמידה בדרישות הבית ושיתוף פעולה בתהליך הטיפולי. ההוסטל פתוח כל ימות השנה, וסדר היום כולל מפגשים טיפוליים קבוצתיים ופרטניים, ולמידה במסגרת פרויקט היל”ה של משרד החינוך. הצוות מספר כי הפיכת סיכון לפוטנציאל למימוש עולה בעיקר בהתמודדות עם פנאי; הנערים מתקשים להיות בשקט עם עצמם ומוצפים בחרדה. בהוסטל הם לומדים, בעזרת דמויות בוגרות ומיטיבות,

שכונה ירושלמית ותיקה, בית רחב מידות ללא שילוט המרמז על יושבי הבית. בכניסה מקבלת את פניי יצירת אומנות טלאים שכותרתה "גם צִפּור מצאה בית ודרור קֵן לה" (תהלים פ"ד, ). ראיתי, וקיוויתי כי במהלך הביקור 4 אבין את המסר מאחורי היצירה. פגשתי את מנהל ההוסטל, רמי חג'בי, את נעמה ינון, העובדת הסוציאלית, את רועי מצר, מנהל תחום טיפול בעמותת אותות, ואת ניסים סמדג'ה, מפקח מחוזי של חסות הנוער, משרד הרווחה והשירותים הציבוריים. ביקשתי לפגשם כדי ללמוד על הנערים המתגוררים בהוסטל ומשתתפים בתכנית הטיפולית לנערים פוגעים מינית ממשפחות דתיות וחרדיות. הצוות ער לסטיגמה על נערים פוגעים מינית ומבהיר לי כי ההוסטל ממוקם בתוך הקהילה מאחר שהכוונה היא לייצר סביבה טיפולית שמדמה את העולם שבחוץ ומכינה את הנער לתפקוד תקין בתוך קהילה נורמטיבית. כל נער מוצמד לדמות בוגרת מאנשי הצוות, ובמשך שנה וחצי הוא מלוּוה במבוגר אחראי בכל יציאה (גם לבית הכנסת מדי ערב) - כדי שלא ייכשל וכדי לשמור על הקהילה. השיח בין אנשי המקצוע היה על ההבדל המהותי בין בני נוער פוגעים מינית לבין מבוגרים פוגעים. חשוב להדגיש כי יש מקום לעבודה משמעותית עם בני הנוער, היות שהמיניות היא רק חלק מסיפור הקשיים והבעיות שלהם,

נקודת מפגש 46