מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 8

דברים כאלה. נותנים הסברים חלופיים להתנהגויות מדאיגות. אולי בגלל שנולד לו אח, אולי הוא לא אוהב את הגננת. לפעמים לא רואים את המצוקה. פעמים רבות ילדים אכן לא מספרים להוריהם". במאמר של שרונה שוורצברג ואלי זומר, 4 העוסק בגילוי הסוד, בספר הסוד ושברו הם קובעים שבני נוער, גם אם יספרו, יהיה זה למישהו מחוץ למשפחה. לפעמים להורים קשה לראות, לא כי הם הורים רעים. לפעמים מתוך האהבה לילד דווקא, ככל שאני יותר מוכוונת לילד - יותר מפחיד אותי לראות. אני חלילה לא אומרת שאין להורים אחריות, אבל יש הרבה סיבות שבגללן הורים, וגם אבות, יכולים לא לראות.

שלה, מחוץ לבית, מסבירות כיצד ייתכן שדברים כה איומים קרו בביתה - מבלי שידעה עליהם. "באמת שלא זיהיתי את זה כי כולנו היינו בזה ביחד. הוא עשה את זה כמו כת ואף פעם לא חשבתי שקורה שם משהו מעבר. חשבתי שזה שיחות, לא ידעתי שזה הולך למקומות .)9.2.2014 ,2 כאלה" (חדשות מסבירה כי חלק מהעבודה היא פורת להבין שאי-אפשר לתקן את העבר, אבל בהיותך אימא עלייך להיות שם בשבילם, גם אם עברו הרבה שנים. לפעמים יש מצבים מרגשים, שהאם מספרת שבעצם מעולם לא שמעה מה קרה לבתה או לבנה כי לא רצתה לשמוע, ובעקבות העבודה בקבוצה נפגשה עם הבת, שמעה מה קרה, איך הרגישה אז והיום. היא אמנם לא תיקנה ולא יכולה לתקן את מה שהיה, אבל היום היא עושה משהו שיש לו יכולת ריפוי ושיקום. האשמה היא כאמור חלק שקשה מאוד לעבוד עליו: יש מחיר נוראי של להרגיש אשמה אבל ישנה הידיעה שיש יכולת לתקן. האשמה יכולה להפוך לאחריות, ואז אפשר גם לתקן. לא כשהאם מושתקת. באשמה יש גם משהו נרקיסיסטי מאוד, אבל כשמדובר בהרגשה של אחריות - כאם שיש לה תפקיד בחיי הנפגעת בהווה, אף על פי שבעבר לא הייתה יכולה לעשות אחרת, או מכל מיני סיבות לא עשתה אחרת. את השאלה הבאה העליתי פעם כגירוי לדיון במפגש עם נשות מקצוע העוסקות בתחום, ולעולם לא אשכח את תגובתה של אחת המשתתפות, שכעסה על עצם השאלה, וראתה בה שאלה לא לגיטימית. הבנתי גם לא לדיון תאורטי או מקצועי. אז שזוהי אחת השאלות הטעונות ביותר כשעוסקים בגילוי עריות: האם אכן ייתכן שאימא לא תדע? : "לפעמים לא יכלו לראות, לפעמים פורת זה היה מוסתר טוב מאוד. גם בקבוצה של נפגעות עולה שאימהות לא רואות שהילד שלהן נפגע, אף על פי שמבחינתה היא עשתה הכול כדי שזה לא יקרה. מובן שלא מקרי שהיא לא ראתה. זהו הרי הדבר הכי נורא שיכול לקרות לילד. גם בתור חברה כולנו לא רוצים לראות

זה לא מעודד את הפגיעה הנרקיסיסטית שלהן? : "בתוך העבודה העדינה והמורכבת, פורת והעובדה שהדיון נערך בקבוצה, הקולות שלובים זה בזה. יש מי שידבר את הקול האחר. טיפולית אני גם מאמינה שכשנותנים למטופל את המקום שלו, הוא יכול להסתכל בצורה רחבה יותר. הרי מרגע שהילד נפגע, האשימו אותן, לא ראו אותן. הן היו צריכות להיות לטובת הילד. בקבוצה שלנו אנחנו רואות אותן. זוהי הפעם הראשונה שנותנים להן את המקום הזה. פעמים רבות ברקע נמצאת הפגיעה שלהן. הן השתתפו בהדרכת הורים סביב הילד, ובפנים משהו הרוס וכאוטי, ומה אתי?... איך אפשר להיות בשביל הילד וגם בשביל עצמי? האמפתיה כלפיהן מאפשרת תהליך משמעותי, שבו הן יכולות לדבר על הכישלון שלהן ואיך הן לא היו שם בשביל הילדים שלהן. האם לאימהות שלא רואות את החלק שלהן בכלל, ורק מאשימות את הפוגע יש מקום בקבוצה? : כן, זה חלק ממנגנון ההגנה. ההנחה פורת היא שעד עכשיו הן לא מצאו את מקומן והן היו עסוקות בהגנה. בקבוצה יש להן מקום שבו תוכלנה להתמודד עם האשמה עצמית. יש אימהות שנאמר להן מפורשות שיש פגיעה והן הגיבו בצורה מינימליסטית, כמו למשל לדבר עם הפוגע שיפסיק, עד שהכול "התפוצץ להן מול הפרצוף". אני לא יכולה להעלות בזיכרוני מישהי שלא עלתה אצלה השאלה "איך לא ראיתי?", "אולי לא הגבתי מספיק?". אני מאמינה שהשאלות מכרסמות בתוכה, אבל האם משתמשת במנגנון הגנה של הכחשה. זוהי אחת הסוגיות שאתה אנו מתמודדים בקבוצה. כבר שבוע שאם לארבע בנות נמצאת במעצר. במשך שנים, כך חושדים במשטרה, ביצע בן זוגה מאות מעשי אונס בארבע בנותיה, הכה והשפיל אותן. היא חשודה בכך ששיתפה פעולה ולא 2 דיווחה לרשויות. בשיחה עם חדשות היא מדברת לראשונה ומכחישה את המיוחס לה: "גם אני הייתי קורבן, לא פחות ממה שהילדות שלי היו". האם טוענת כי שעות העבודה הארוכות

shattestock צילום אילוסטרציה:

מה היא חשבה שקורה שם? ברור שהיא ידעה

אב אנס את בתו, יחד עם אחיה ואדם נוסף, במשך תשע שנים - מאז היתה בת . האם, ככל הנראה, ידעה 14 ועד גיל 5 על המעשים, אך לא דיווחה עליהם. כך עולה מכתב אישום חמור שהוגש היום לבית המשפט המחוזי בתל אביב. אימה של הילדה מואשמת בהפרת חובת הדיווח, שכן לפי כתב האישום היא ראתה את האב מסתגר בחדר עם הילדה וחשדה ,10 במעשים, אך לא דיווחה עליהם (נענע .)28.1.2007

6