מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

ליאור, נפגעת גילוי עריות, מספרת על תהליך החשיפה: בתחילה הציגה עצמה רק כ-ל', ובהמשך חשפה הכול, בלי עכבות "ובלי פיקסלים על הפנים". ליאור: "בהתחלה הפגיעה היא סוד. חשבתי שאני היחידה. זה משאיר אותך בפינה חשוכה ואפלה. בחשיפת הסוד יש אלמנט של חזרתיות על אובדן השליטה. כל עוד הסוד אצלי - אני שולטת. כשאני משחררת - אין לי מושג לאן זה הולך". ליאור משתפת אותנו בכנות בתהליך שעברה עד ההחלטה להיחשף ובזה שעברה במהלך החשיפה התקשורתית: "יש רצונות נוגדים. יש רצון בסיסי לקבל הכרה חברתית, שידעו, שיכירו בזה שנפגעתי, עם פנטזיה שיוקיעו את הפוגע. זה לא תמיד קורה, ולכן החשיפה בעייתית, משום שאם היא מתרחשת מוקדם מדי, היא עלולה להיות הרסנית. אצלי החשיפה היתה מבוקרת. בהתחלה - עיתונות כתובה, בדפים הפנימיים של עיתון 'הארץ', בעילום שם. אחר כך - חשיפה של אבא שלי, שפגע בי, ביוזמתו במוסף 'הארץ', שזו כבר עליית מדרגה. הסוד כבר שוחרר לסביבה ולמשפחה. אמנם לא בשליטתי, אבל זו הייתה מתנה גדולה מאוד מבחינתי. לעתים נפגעים ונפגעות מחפשים הכרה בבית המשפט. ממני זה נחסך. הוא הודה. לא בכול ולא קיבל עליו אחריות, אבל הודה. הייתה לי תמיכה מהמשפחה - הוקיעו אותו, אבל לא הייתה תמיכה בהגשת תלונה במשטרה". היא כותבת: בתקשורת אוהבים את זה סֶקְס מוֹכֵר, לֹא? מתוך האתר שלה - (http://www.lola-hatrada.org.il/) באיזה שלב בחייך בחרת להיחשף בתקשורת? "החשיפה הייתה כשהייתי כבר אימא, בת זוג, בוגרת. היום אין לי בעיה לדבר

לסגור מעגל ולעבור הלאה בריאיון עם ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד (הריאיון מופיע בכתבה נפרדת בגיליון זה), עלתה החשיבות הרבה של המקום שיש לתת לקטינים לחשוף את הפגיעה. מעבר לענישה, לדברי קדמן, יש לחשיפה משמעות תרפויטית. דבריו נאמרים בהקשר של השאלה על הסדרי הטיעון שנעשים במקרים של פגיעה מינית: "חשוב לילדים שהצדק יצא לאור, שיאמינו להם, שבית המשפט יגיד: לא, הילד לא אשם! זה חשוב גם מבחינה תרפויטית - לסגור מעגל ולעבור הלאה... יש לי הרגשה שבקלות רבה מדי הולכים להסדרי טיעון. לפעמים השאלה היא לא אם לעשות הסדרי טיעון אלא איזה הסדרים? כי לפעמים הסדר הטיעון נעשה גם בקשר לעונש".

בכל מקום שמבקשים ממני. הפגיעה כבר מעובדת". מתוך קטע שכתבה: מתוך שנים של שתיקה, מתוך שנים של בדידות בשתיקה, מתוך תחושה של חוסר אמון בכך שבאמת רוצים לשמוע, יש משהו מפתה כשמישהו רוצה באמת להקשיב. אולי באמת למישהו אכפת, אולי באמת יקרה פה שינוי. אם יקשיבו באמת, כבר לא אהיה שם לבד. הנה אפשרות, זיק נוסף של תקווה. מחושך לאור. איך את מסכמת את חוויית החשיפה הראשונה? "הפעם הראשונה בחשיפה הטלוויזיונית קשה בהרבה מזו שבעיתונות הכתובה. בטלוויזיה יש פער גדול מאוד בין איך שמקבלים אותך לריאיון, מחזרים אחרייך ('נעיר אותך בבוקר'), לבין היחס אחרי הריאיון, שאז אף אחד לא מכיר אותך..." מתוך קטע שכתבה: אני יוצאת החוצה, כמו מקולנוע: בכניסה, אורות ושטיח אדום מקבילים את פני הבאים. הרבה מחשבה הושקעה בקבלת הפנים הזאת - תמונות על הקירות, הרבה אור, אפשר לקנות אוכל (גם אם רק ממתקים) ושתייה. אבל ברגע שנגמר הסרט, שלטי היציאה מפנים למסדרון אפרורי. כבר אין

תמונות, אין שטיח, אין הרבה אור, אין קבלת פנים, אין אכפתיות. כבר לא צריך אותי. רגע אחד של תקווה צבעונית ואחר כך חזרה לאפור. נשמע כמו חוויה של השתמשו וזרקו... "נכון, אבל גם אני השתמשתי בהם, ולכן זה לא היה טראומתי. שמעתי על נפגעות שזה הפיל אותן. אני מכירה נאנסת מאחד המקרים הידועים ביותר, שבכל כמה שנים מפציעה בתקשורת, ואחר כך יש לה נפילה. כשאין עיבוד או הבנה של חוקי המשחק, זה בעייתי. תשומת הלב שמרעיפים עלייך מאוד מושכת, בעיקר כשבבסיס לא האמינו לי ועכשיו כן..." יש כאן בעצם פיתוי, כמו בפגיעה עצמה... "כן. אם ההבנה הזאת איננה, זו עלולה להיות חוויה מסוכנת. היום אני מתנדבת שנים רבות במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ויש לי גם עסק פרטי ('יצירת תרבות מניעת אלימות מינית', מעבירה הרצאות, סדנאות והכשרות) ,ולמעשה השתמשתי בהם גם כדי לקדם את העסק. אולי זה שימוש שיגרום לאנשים לעקם את האף - משתמשת במסכנות שלי כדי

24