מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 7

היכולת של השדה התקשורתי לשאת עמימות, ספקות או אמביוולנטיות, שלעתים קרובות מאפיינים סיפורים של נפגעות. כדי לרצות את התקשורת, נפגעות עשויות להימנע מלבטא את עצמן באופן מלא. עם זאת, עו"ס יהונתן פיאמנטה הזכיר שגם בחדר הטיפול יכול להתרחש שחזור של יחסי הפגיעה, כאשר נוקטים עמדה פטרונית המתנגדת לחשיפה ובכך ממשיכים להשאיר את השליטה מחוץ לידי הנפגעת. עו"ס יהונתן פיאמנטה הציע למטפלים שמתמודדים עם הדילמה של חשיפה לתקשורת להתמקד בדרך שבה נעשית הבחירה של הנפגעת. הוא הציע להימנע ממצב שבו ההחלטה על חשיפה מתרחשת באופן אוטומטי או כדי לרצות אחרים. כשיש בטיפול דיאלוג עם הנפגעת, זו מערכת יחסים חדשה ושונה ממערכת היחסים שהייתה לנפגעת עם הפוגע. מערכת היחסים החדשה מאפשרת ריבוי קולות ובחירה, וכך ההחלטה על החשיפה לא תהיה שחזור של הקשר הפוגעני. מרכז הכובד עובר משאיפה שהמטופלת תנהג בדרך מסוימת לשאיפה שהיא תבחר כיצד לנהוג ובכך תוחזר השליטה לידיה. הוא הדגיש את החשיבות שבהקשבה ובהתבוננות בתהליך הטיפולי, לצד החשיבות שבמתן מידע. הוא סיים בסיפור על נער שהוא מטפל בו, שחווה התעללות מינית על-ידי אביו. המקרה לווה ברעש רב בתקשורת ובמערכות השונות. לאחר שאביו נכנס לכלא, הנער שיתף את יהונתן בחלום שלו לכתוב ספר על חייו. אחרי התלבטויות רבות הם החליטו לעבוד על הספר יחד. הנער רצה לספר על מה שקרה לו, לבטא את החלקים הפגועים בו וגם חלקים אחרים שלו. יהונתן שאל אותו כיצד יקרא לספר, ותשובתו מייצגת במובן מסוים את יום העיון כולו: "זה לא אני, זה מה שקרה לי".

לקורבנות ולתת להן להחליט אם להיחשף, משום שבחשיפה שכזאת יש המון כוח אל מול הפוגע והציבור. היא סבורה שאם החשיפה נעשית בתנאים מגוננים וטובים, היא יכולה להיות בעלת ערכי שיקום והעצמה, לחזק גם נפגעות אחרות ולעודדן לצאת מהחושך לאור. למרות דבריה הנחרצים, היא סייגה אותם בהבהרה שחשוב לבדוק את מצבן הנפשי של הנפגעות לפני חשיפה, משום שיש נשים שאינן מסוגלות לעמוד בחשיפה שכזאת. "זה לא אני, זה מה שקרה לי" יהונתן פיאמנטה (עובד סוציאלי קליני, מנהל המרפאה לטיפול בנפגעי תקיפה מינית במרכז לבריאות הנפש שבבית החולים ע"ש רבקה זיו, צפת) מוסיף ומרחיב: הדבר החשוב הוא להחזיר לידי הנפגעת את השליטה והבחירה, כדי להפסיק את יחסי הקורבנות. מטפלים נתקלים לעתים בסוגיה של חשיפה לתקשורת. מחד גיסא, לקורבנות יש צורך לספר על מה שקרה להם. מאידך גיסא, יש להיזהר מפני שחזור היבטים שונים של הטראומה בקשר עם התקשורת. היבט אחד שעלול להשתחזר נוגע ליחסים שבמסגרתם נמחקים הרצונות והרגשות של הנפגעת, והיא נותרת אובייקט שמספק את צורכי הפוגע. לעתים קרובות הסיקור התקשורתי מתמקד רק בפגיעה, מציג צדדים אינטימיים מאוד של הנפגעת ומתעלם מהצדדים שמעבר לכך, וממנה - כאדם שלם. החשיפה לרוב מתרחשת בעוצמה רבה ובמהירות לא טבעית. הנפגעת מאבדת שליטה על החשיפה, על רמת החשיפה, לפני מי תיחשף ומה יבינו מהחשיפה. פרטים אינטימיים על חייה יכולים להגיע לידיעת אנשים שמכירים אותה ואנשים זרים, ואלה יכולים להבין אותם בצורה שונה מזו שהתכוונה לה. חוסר הבנה של הנפגעת יכול להתרחש גם עקב חוסר

השימוש בתיאורים גרפיים וברמיזות על אשמת הקורבן (התייחסות נוספת ל"קוד האתי" ראו בכתבותיהן של עפרה בן- מאיר וסיגל אוסטר-קנב בגיליון זה). לצאת מחושך לאור מנכ"לית האיגוד התמקדה בבעייתיות שבסיקור תקשורתי של פגיעה, ואילו יעל דן, אשת התקשורת, הציגה את היתרונות שעשויים להיות לסיקור שכזה בהעצמת הנפגעות ובשינוי יחסי הכוחות הציבוריים לטובת הנפגעות. היא הציגה מקרה שלדבריה גרם לה להיחשף ולהתגייס לנושא של פגיעות מיניות: באותו הזמן, נפגעה 28 אורלי, אישה בת עד אחרי 4 מינית על-ידי הדוד שלה מגיל . אורלי רצתה להעמיד אותו לדין 20 גיל אבל הפרקליטות לא אפשרה זאת משום שלא היה ביכולתה של אורלי להעיד על הפגיעה. כפי שיעל גילתה במהרה, כאשר אורלי התבקשה לספר על מעשי הדוד היא הייתה מתקפלת, מכניסה אצבע לפיה . רק בתהליך ארוך 4 ולמעשה חוזרת לגיל . יעל 28 היה אפשר להחזיר אותה לגיל סיפרה על הזעזוע שחוותה עקב ההבנה שהדוד פגע באורלי באופן כה חמור עד שבשל מצבה הנפשי ואי-יכולתה למסור עדות ברורה לא התאפשר להעמידו לדין ולהענישו על מעשיו. במשך שנים היא ליוותה את אורלי במאבקה לקיום משפט. אורלי שבה והתעקשה שהיא חייבת לעמוד מול הדוד בבית המשפט, למרות אזהרות הפרקליטות שטענו כי זה יפגע בה. היא התעקשה לדבר בקולה, בשמה ובפניה, משום שאלה מקורות הכוח שלה. לבסוף עלתה אורלי על דוכן העדים, מתוחה ונחושה, ונתנה את עדותה. הדוד הורשע, והתוצאה חוללה בחייה שינוי דרמטי לטובה. יעל דן גינתה את החשש התקשורתי מפני חשיפת פניהן של נפגעות דוגמת אורלי, שרוצות לדבר, וטענה שזה "מסרס" ומקטין אותן. היא קראה להקשיב

27