חרוב מהשטח - גיליון מספר 3 - ינואר 2024

רצו ביטוי קונקרטי לזיכרון, כמו פינת הנצחה ופוסטר התמונות, ואילו לצוות ולחלק מהנערות היה קשה לראות את התמונות כל הזמן. עלתה השאלה, כאשר האבל והטראומה הם קולקטיביים במרחב של יחסי מטפל־ מטופל, היכן המקום של המטפל להביע את עמדתו או לבקש התחשבות? התמדנו לשוחח על זה בניסיון לשקף דרכים שונות וקשיבות לצורכנו ללא ביטול צורכי הסובבים. הנערות כעסו על הצוות באופן שלא אפשר שיח. היה נדמה שהאירוע שחזר "אובדנים" מעברן ואת אותן התגובות. הרגשנו שהפרנו את החוזה הבסיסי שההוסטל הוא מקום בטוח, טיפולי, וחיובי ותפקידנו לשמור עליהן מחוויות טראומטיות. הורגש שאיבדו תקווה לעתידן, ומודל לחיקוי והשראה.

בימי ההמתנה, ההודעה וההלוויה, התמודד צוות ההוסטל לראשונה עם אירוע טראומטי קולקטיבי, אשר נוגע להן בדיוק כמו לנערות. הנערות נחשפו ישירות לרגשות של הצוות והביעו פליאה ותמיהה נוכח בכי של נשות צוות. נראה כי חשיפה זו לא הייתה קלה לשני הצדדים, אך אפשרה קירבה ואינטימיות ייחודיות שלא היו נוצרות בשום סיטואציה אחרת. בשבוע העוקב החלטנו לנהל סדר יום כבשגרה, בסובלנות כלפי מי שאינן מצליחות לחזור לתפקוד הנדרש. החל . רצינו 19.10.2023 ארגון אירוע הפרידה שתוכנן ליום שהאירוע יופץ בתפוצה רחבה ובעזרת צוותי עבר הגענו לצוותים ולנערות מתקופת שהותה של דניאל בהוסטל כנערה, וגם בני משפחתה הוזמנו. מתנדבי ההוסטל ומורה מבית הספר התנדבו לקנות אוכל ולהביא את הציוד הנדרש. הכנו עם הנערות אלבום תמונות והקמנו פינת הנצחה. חלק מהנערות עיצבו פוסטר עם תמונות של דניאל, הצוות הכין מצגת כנהוג בפרידות ונרכשו בקבוקי קולה בזכוכית כפי שדניאל אהבה. לאוקטובר התכנסו עשרות אנשים שאהבו 19- ביום ה את דניאל. צוותים ונערות מהעבר, משפחה, בת זוגתה, מתנדבי ההוסטל לדורותיהם וצוות ונערות ההוסטל הנוכחיים. שוחחנו, נזכרנו, צחקנו, בכינו ובסיום עשינו "מעגל פרידה" כנהוג לצוות ולנערות שנפרדות מההוסטל. רק שעכשיו הפרידה הייתה שונה מאוד. בספונטניות עלו זיכרונות על הזמן עם דניאל לצד רגשות ומחשבות על איך שחייה הסתיימו. הסיפורים היו מצחיקים מאוד, על שטויות ובלגן שדניאל נהגה לעשות כנערה וגם כמדריכה. דמותה האנרגטית, השמחה, הרגישה והחמה בלטה. כולם ראו בה מישהי שתמיד תשמח לעזור, שלא מוותרת. היו הבעות כאב על הירצחה, אבל היה ברור שדניאל נגעה בלבבות רבים. בסוף מעגל הפרידה, נערות מההוסטל כיום שיתפו באופן מרגש ובכנות בקשיים עם הגבולות שדניאל הציבה והביעו הבנה והערכה שכל מה שעשתה היה לטובתן. תיארו אותה כמדריכה שמבינה לליבן, שיודעת לדבר איתן כך שיקשיבו ויעריכו, ושיכולה ליצור קשר אישי אוהב וקרוב. חלק שיתפו בשיחות הפרידה שהספיקו לעשות ועל הכאב הגדול על הירצחה. בסיום הדברים צפינו במצגת פרידה מרגשת ועצובה. הניסיון לחזור לשגרה בצל המלחמה והאבל לווה בהתנגדות של חלק מהנערות ובתחושה שחזרה לשגרה משמעותה ששכחנו את דניאל. נראה שתחושות אלה לא אפשרו תוקף למי שרצתה לשוב לשגרה. חלק מהנערות באוקטובר: 19

תשעה בנובמבר:

יום התכנסנו לאזכרה בטקס אינטימי שחולק 30 במלאת לשניים. הכנסנו מכתבים וזיכרונות שכל אחת כתבה לתיבה. כל אחת כתבה משהו לדניאל על בלון הליום ומי שבחרה שיתפה. ולשמיים הופרחו עשרות בלונים באמונה שלמה שיגיעו לדניאל. בליווי נשות צוות, הנערות שרצו יצאו לטקס בבית העלמין והניחו על קברה את תיבת המכתבים מההוסטל. , נוחי על משכבך 2023-1998 , לזכרה של דניאל כהן בשלום.

בלונים בשמי ההוסטל

9 חרוב מהשטח