חרוב מהשטח - גיליון מספר 4 - יוני 2024

לקראת סוף אותו שבוע לפנות בוקר העירו אותי לחקירה. בליבי ידעתי שזה לא תחקור ושאם מורידים אותי מהמטוס זה הסוף. רעדתי ממש, איבדתי שליטה על הגוף שלי מהפחד. אימא שלי הבינה מה קורה ורצה אחריי, ניסתה . הם הפנו אליה רובה 17 לדבר אל ליבם שאני ילד ורק בן וסימנו לה לשבת. ירדתי מהמטוס עם עוד תשעה גברים לחושך מוחלט, כשאני בטוח שעוד רגע מוציאים אותי להורג. לטענתם נחשבנו חיילים ישראלים, כי אם היינו עולים לארץ היינו מתגייסים. משם העבירו אותנו לחדר נעול במחנה פליטים סמוך לרבת עמון. למוחרת סיפרו לנו שפוצצו את המטוסים, בלי להגיד שקודם הורידו את הנשים והילדים – השאירו אותי לחשוב שנותרתי לבד. רק לאחר זמן סיפרו על שחרורם. בבוקר שבת ראש המחבלים הצביע עליי דרך החלון הקטן בדלת וביקש שאצא . שוב חשבתי שהולכים להרוג אותי, נפרדתי מהאחרים ויצאתי. הוא הכניס אותי למשרד והתחיל להצביע על דברים, להגיד מילים בערבית ולשאול איך אומרים באנגלית. הבנתי שהוא רצה ללמוד את השפה. בהמשך הביאו לנו עיתון באנגלית, וזכור לי שהופיע בו ציטוט של אימא שלי, שקשה לה מאוד לעזוב את הבן החטוף שלה. שמחתי לקרוא את זה כי הבנתי שהם שרדו. חטופים, 32 אחרי כמה ימים שוב העבירו אותנו, כבר היינו בדירת שלושה חדרים בשכונה פלסטינית ברבת עמון. למוחרת המלך חוסיין הפסיק את החשמל והמים והתחיל להפגיז את השכונה במשך עשרה ימים. הוא החליט שהוא מחזיר לידיו את השליטה במדינתו, אחרי שהמחבלים איש, פוצצו את המטוסים 400 חטפו שלושה מטוסים עם בני ערובה על אדמת ירדן. בטיסה לארצות 50 והשאירו הברית הייתי בטוח שתיכף יחטפו אותי שוב. לימים הבנתי שכל מי שנחטף הרגיש את הלחץ הזה. כשהתחילו ההפגזות הכניסו אותנו לחדר מרכזי, פתחו את כל הדלתות והחלונות בבניין כדי שייראה נטוש, ומחבל אחד חמוש ומיוזע שמר עלינו. הבניינים לידינו נפגעו, יכולנו לחוש את טעם האבק וחומרי הנפץ באוויר. אחרי שלושה שבועות מתוחים המחבלים נכנעו ואחד מתנאי הפסקת האש היה שיחרור החטופים ללא תנאי. בבוקר שבת ראש המחבלים הצביע עליי דרך החלון הקטן בדלת וביקש שאצא . שוב חשבתי שהולכים להרוג אותי, נפרדתי מהאחרים ויצאתי.

הצלב האדום לא הגיע לכל אורך השבי. בשלב השחרור היינו אמורים לעבור לרכבים שלהם, אבל הם לא הגיעו ונאלצנו ללכת ברחובות מופגזים ושרופים בין בניינים הרוסים ומראות קשים. פתאום הופיעה מולנו קבוצת מחבלים חמושה, איש שגרירות מצרי שהוביל אותנו עם דגל לבן צעק להם לא לירות. בנקודת האיסוף חיכינו לרדת החשיכה, לצלב האדום. כשיצאנו מהבניין התחיל ירי תת מקלעים ברחוב, וכך גם בדרך לשחרור חיינו היו בסכנה מספר פעמים. למוחרת הוטסנו לקפריסין ומשם לארצות הברית. ממשקל 10% חזרתי לארצות הברית אחרי שאיבדתי גופי, בלי להבין שאני בטראומה. בטיסה לארצות הברית הייתי בטוח שתיכף יחטפו אותי שוב. לימים הבנתי שכל מי שנחטף הרגיש את הלחץ הזה. בכל פעם שראיתי אורות מהבהבים, נזכרתי בהבהובי השמחה של המחבלים. כל רעש הקפיץ אותי וסבלתי חודשים מסיוטי לילה. סבלתי גם מרגשי נחיתות ותפסתי את עצמי כחלש. חטופים בדירת שלושה חדרים, ללא מים וחשמל 32 תחת הפגזה מתמדת, פוחדים להיהרג, בטעות בידי הירדנים או בכוונה בידי השובים שלנו. .PTSD לא היו אז טיפולים, לא ידעו מה זה טראומה או כיוון שאימא שלי עברה טראומה משלה, היה לה קשה לחשוב מעבר לקושי שלה. היא סיפרה לי כמה קשה היה לה מהרגע שהפרידו בינינו, הורידו אותי מהמטוס והחזירו אותה לארצות הברית. אבא שלי חשב שהוא סבל יותר מכולם מפני שהוא הרגיש שכל המשפחה שלו עומדת להימחק. בין האחים לא דיברנו על רגשות או קשיים מהשבי, אלא בעיקר על זיכרונות, על רגעים מצחיקים כמו על גרעיני אבטיח שאכלנו במטוס וייבשנו על הכנף כדי שנאכל בהמשך. טיפלתי בטראומה שלי בעצמי כי במשפחה לא ממש התעניינו במה שקרה, לא שאלו איך ומה אני מרגיש. לא ידעו איך מתמודדים. ספר על החלק שאחרי, מה הרגשת ואיך טופלת? איך טופלת אחרי שובך?

8