חרוב מהשטח - גיליון מספר 5 - ספטמבר 2024

לא הייתי יכולה לעשות את כל זה לבד. היו סביבי מתנדבים, אנשים מהעמותה, מהמלונות ומהפיקוח שהיו גמישים ומגויסים. רמת האנושיות שפגשתי הייתה מדהימה

או צעקו כשדיברו איתם. נדרשנו לווסת התנהגויות ופיתחנו טכניקות התמודדות משלנו, גם כדי שהצוות לא ייבהל.

התחלנו עם פתיחת משחקיות בים המלח למפוני שדרות ולקיבוצים סעד ובארי, ואז פתחנו באילת משחקייה ניידת שעברה בין בתי המלון. באילת התחברנו למרכזי הגיל הרך, למרכז הורים למתבגרים, למתנ"ס ולבתי ספר. מבחינת המדינה נדרשנו לשמור על מענים קיימים, לעדכן את קופות החולים, לשתף פעולה עם הגופים בעיר ולשמור על גבולות הגזרה שלנו. המשחקיות כל הזמן שודרגו והותאמו מתוך שיח כדי שהמענה יהיה בדיוק מה שהקיבוץ צריך. מצאנו אנשי מקצוע שהסכימו לשהות ארוכה במלונות ים המלח, וכך הפכתי לסוכנת נסיעות שמטיסה, מלינה ויוצרת כרטיסי מועדון למלונות. מספר החדרים שהזמנו מטורף – הקמנו מערך עובדים בחודש וחצי. נאלצנו להתמודד 120 שלם לקליטת גם עם מקרים שלעובד נהרג בן משפחה, או שעובדת חלתה כשבית המרקחת היה סגור, וקפצתי לערד לקנות תרופות – זו רק דוגמה קטנה לדברים שעלו מהשטח. בתחילת נובמבר הקמנו חמש מועדוניות בים המלח . טל הקולגה שלי באזור המרכז פתחה 12 ובאילת עוד . אני חייבת לפרגן לקרן רש"י ולצוות שעבד איתי, 16 עוד לרכזת דקל שלום ולמעיין מנדלברג שעדיין מנהלת את המועדוניות באילת. ראשית נדרשתי למצוא מי הגורמים הרלוונטיים במלון וליצור עימם שיתופי פעולה. לא הייתי יכולה לעשות את כל זה לבד. היו סביבי מתנדבים, אנשים מהעמותה, מהמלונות ומהפיקוח שהיו גמישים ומגויסים. רמת האנושיות שפגשתי הייתה מדהימה. בעזרת מסגרות החינוך מיפינו את הילדים – כמה יש, מה הגילאים, ואיזו מועדונית להציע. שנית חיפשנו מרחב פיזי כי מסגרות החינוך לא תמיד נתנו לנו לעבוד במרחב שלהן. המועדוניות הטיפוליות לילדים הן מענה משלים לבית הספר. נחשפנו לכל מה שהילדים חוו, לכל ההתנהגויות שלהם: ילדים שרצו להתחפש לגיבורי־על ולחיילים, לילד שירק עלינו כל הזמן, לילדים שעשו לנו אצבע משולשת, קיללו ספרי על הקמת המועדוניות

בעבודה בחירום במלון הכול מתנהל לפי לו"ז חדר האוכל, שלוש ארוחות ביום. בית ספר עובד עד אחת, הילדים אוכלים צוהריים, והמועדונית מתחילה משתיים ועד שש. כך נתנו להורים זמן לטפל בענייניהם – והיה במה לטפל. בהתחלה הילדים לא באו למועדונית אז הלכנו להביא אותם. צוות אחד קיבל ואחר הביא. גם במשרד הרווחה באגף לשירותים אישיים נתנו לנו כלים ותמיכה. בנינו תוכנית מסודרת. ראינו שהתיאוריות עוזרות והצלחנו להטמיע אותן בעבודה. בשגרה היינו מחלקים אותם לפי גיל, אבל איך ילדים שהם אחים, בני דודים ואחיינים? נדרשנו 15 מפרידים להתאמות לפי המצב וההרגלים שלהם. היו ימים שרבים לא הגיעו כי נסעו לנופש או לשבוע הפגה.

עלו שאלות, כמו איך להחזיר את הסמכות ההורית בתקופת המלחמה? איך מנהלים משפחה עם חמישה ילדים בחדר אחד במלון?

היה לא פשוט לנהל מעומר מה שקורה בים המלח ובאילת. הצוותים שנאלצתי לקלוט לא תמיד היו בסטנדרט הרגיל. איפה מוצאים מדריכה עם ניסיון של שנתיים בעבודה עם ילדים, שתבוא בחירום לגור באילת לתקופה לא ידועה? מצאתי אנשים טובים גם אם הם לא בדיוק הטייפקאסט. העם שלנו התגלה בגדולתו. לפעמים מהודעת חיפוש אחת בוואטסאפ קיבלתי מאות פניות. טיפחתי את הצוותים. פתחנו כל שבוע בפגישת זום. גייסנו צעירות אחרי שירות לאומי, מדריכים מבני עקיבא, מהנוער העובד והלומד ואחרים, שהיו צריכים כלים פרקטיים. בניתי לוח ידע אינטרנטי שהיה זמין עם תוכן לכל יום עבודה. ליקטתי דפי עבודה על רגשות, טכניקות לוויסות, הנחיות במקרה אזעקה, איך לחבק? מה להגיד? בהתחלה הייתי נוכחת ואז קלטנו אנשים שייתנו מענה יומיומי. ההשקעה הרבה בתחילת הדרך מניבה פירות עד היום.

8