מכון חרוב - מהדורה מיוחדת - 30 שנה לחובת הדיווח - גיליון מיוחד - ינואר 2020

יום העיון השנתי של קמפוס חרוב לילדים שנה לחובת הדיווח 30

־ צוות המערכת – יו"ר מערכת, מכון חרוב נעמי גוטמן – עורכת ראשית, מכון חרוב יפה ציונית

־ עיצוב, עריכה והפקה .2 מורן דנמיאס ז"ל, צילום מסך מתוך כתבה בערוץ צילום על גבי העטיפה:

ורדה בן יוסף עריכת לשון: סטודיו אלי דייץ' עיצוב גרפי: יבגניה ז'אדן עימוד: דפוס מאור וולך בע"מ הדפסה:

־ מכון חרוב 9765418 מכון חרוב, קמפוס הר הצופים, ירושלים כתובת המערכת: 077-5150304 פקס: ,077-5150300 טל': www.haruv.org.il אתר מכון חרוב: nomig@haruv.org.il לתגובות:

נקודת מפגש I 4

תוכן העניינים

דברי פתיחה

6

יהודה אטלס שירו של סוֹד כָּמוּס /

7

עובדות ונתונים על התעללות בילדים בישראל

8

שלושים שנה לחובת הדיווח - מבט-על 2018 , יולי 15 גיליון מספר אושרת שהם //

10

סקר: חצי מהציבור לא ידווח במקרה של חשד להתעללות בילדים 2018 , יולי 15 גיליון מספר ענת אופיר //

16

מעט מדי, לא מאוחר מדי הטיפול בהתעללות בילדים ומה צריך ואפשר לעשות 2018 , ינואר 14 גיליון מספר יצחק קדמן //

20

שירו של יהודה אטלס רְפוּאָה שְׁלֵמָה /

27

מעטפת הגנה על אנשי מקצוע שדיווחו על התעללות בילדים סיכום דיון שולחן עגול שהתקיים ביוזמת המועצה לשלום הילד 2016 , יוני 11 גיליון מספר // כרמית פולק-כהן

28

מדורים

אתגרים בהתמודדותה של מערכת אכיפת החוק עם קטינים נפגעי התעללות בקהילה החרדית 2015 , יוני 9 גיליון מספר אשרת שוהם //

32

מפגש משפטי

חובת הדיווח - אחרי עשרים שנה 2010 , יולי 1 גיליון מספר ד"ר תמר מורג //

36

מפגש משפטי

שירו של יהודה אטלס אֵיפֹה הָיוּ הַשְּׁכֵנִים? /

39

40

מפגש מחקרי

עמדות הציבור בישראל כלפי פגיעה בילדים וכלפי הדיווח על התופעה 2010 , יולי 1 גיליון מספר פרופ' רמי בנבנישתי ופרופ' הלל שמיד //

I נקודת מפגש 5

דברי פתיחה

פרופ' אשר בן-אריה

ובנחישות, ושכל המקרים שדווחו ואומתו יטופלו במישור הפלילי ובעיקר במישור הטיפולי. מוטלת עלינו גם החובה לוודא שמי שידע ושתק ייענש, ובעיקר – שמי שפגע ייענש, ובחומרה. גם אם כל זה אכן יתקיים – מקרים רבים יותר ידווחו וייבדקו במהירות, והענישה תהיה נאותה, ולכל הנפגעים יוצע טיפול מתאים – עדיין מוטלת עלינו החובה למנוע את המקרה הבא. אני מזמין את כולנו, כל העוסקים בילדים נפגעי התעללות והזנחה, להתקדם אל השלב הבא, המאתגר, העומד לפתחנו היום – מניעת הפגיעה בילדים וצמצום התופעה. רק לפני שבועות מעטים התבשרנו על מותה של תינוקת בת עשרה חודשים מאשקלון בעקבות התעללות פיזית קשה. היא הוכתה ללא רחמים על ידי בן זוגה של אם התינוקת. אי אפשר להימנע מהדמיון המצמרר של מקרה זה לסיפורן של מורן דנמיאס, שמותה הוביל לחקיקת התיקון בדבר חובת הדיווח והפך את התופעה המושתקת לגלויה, ושל רוז פיזם, שנרצחה בידי בן זוגה של האם. לצערנו, בחלוף שלושים שנה מחקיקת חובת הדיווח, קיבלנו תזכורת כואבת גם בימים אלה לכך שאסור לנו לנוח על זרי הדפנה, ושלפנינו עוד דרך ארוכה, מאתגרת, להבטחת שלומם של כלל הילדים בישראל. פרופ' אשר בן-אריה מנכ"ל מכון חרוב

שנה לכניסתו לתוקף 30 אנחנו מציינים 2019 בדצמבר 7- ב לחוק העונשין, המחייב כל אזרח בישראל 26 של תיקון מס לדווח למשטרה או לרשויות הרווחה אם יש לו חשד סביר שילד עובר התעללות או הזנחה על ידי האחראי עליו (חובת הדיווח). קשה להפריז בעוצמתו של תיקון החקיקה או בהיקף השינוי שהוא הביא עימו. עד לחקיקתו, המושג 'התעללות בילדים' כלל לא הופיע בספר החוקים של מדינת ישראל, ולא חלה כל חובת דיווח על אזרחים או על אנשי מקצוע החושדים במקרים של התעללות בילדים או יודעים על קיומם. התעללות בילדים הייתה תופעה חברתית מושתקת. מצב זה השתנה שינוי דרמטי בעקבות חקיקת התיקון לחוק וכניסתו לתוקף. חשוב לומר שאפשר וצריך לדון ביתרונותיה של חובת הדיווח וגם בחסרונותיה. אפשר ואף צריך לשכלל את מערכות הדיווח, החקירה והטיפול, אך אי אפשר להתעלם מכך שעד לחקיקת החוק היו מקרים שבהם היה ידוע לרבים שילד עובר התעללות קשה (עד כדי רצח) – ואיש לא עשה דבר. הניסיון המר מלמד כי חובת הדיווח הכרחית לשם הגנה על שלומם של ילדים, וניסיון זה נכתב בדם ובדמעות של אלפי ילדים שסבלו מהתעללות. מחקרים מלמדים כי חובת הדיווח העלתה במידה ניכרת את המודעות לתופעה שהייתה מושתקת בעבר, וכי שיעור הדיווחים בגין חשדות להתעללות בקטינים גדל במאות אחוזים. לא זו בלבד, אלא שהתברר כי רובם המכריע (יותר ) נמצאו דיווחי אמת. 90%- מ אבל לא די בכך שמקרים רבים יותר מדווחים ומאותרים. מוטלת עלינו החובה לוודא שכל דיווח נבדק ומטופל במהירות

נקודת מפגש I 6

/ יהודה אטלס סוֹד כָּמוּס

אִם יִקְּחוּ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא מֵאֵיפֹה נִקַּח לֶאֱכֹל? (וְאוּלַי בִּגְלַל זֶה אִמָּא שׁוֹתֶקֶת, אֲפִילוּ שֶׁהִיא יוֹדַעַת הַכֹּל). אִם אֲסַפֵּר מָה הוּא עוֹשֶׂה לִי הַגּוֹרָל שֶׁלִּי יֵחָתֵךְ; הַמִּשְׁפָּחָה הִתְפַּרְקָה, הֵם יַגִּידוּ, וְהַכֹּל בְּאַשְׁמָתֵךְ!

אִם אֲסַפֵּר מָה הוּא עוֹשֶׂה לִי אַף אֶחָד לֹא יַאֲמִין. לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת, הֵם יַגִּידוּ, שֶׁיֵּשׁ לָךְ אַבָּא כָּזֶה מִין. אִם הוּא יֵדַע שֶׁסִּפַּרְתִּי הוּא יַחְטִיף לִי מַכּוֹת-רֶצַח, וְאוּלַי יָעִיף אוֹתִי מֵהַבַּיִת וְלֹא יִסְלַח לִי לַנֶּצַח. אִם אֲסַפֵּר מָה הוּא עוֹשֶׂה לִי ּאוּלַי יִקְּחוּ אוֹתוֹ לַכֶּלֶא, וְהָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת יִתְפַּזְּרו לְאָמְנָה, לְמוֹסָדוֹת וְכָאֵלֶּה.

אִם לֹא אֲסַפֵּר מָה הוּא עוֹשֶׂה לִי הַכֹּל יִמָּשֵׁךְ כָּרָגִיל,

וְהוּא שׁוּב וָשׁוּב יַעֲשֶׂה לִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַמַּגְעִיל.

הַמִּשְׁפָּחָה תִּשָּׁאֵר בְּיַחַד וְלֹא יֵדְעוּ הַשְּׁכֵנִים, אֲבָל אֶצְלִי לְאַט-לְאַט הַלֵּב יָמוּת מִבִּפְנִים.

וְכָל הַשְּׁכֵנִים יְדַבְּרוּ וְיַגִּידוּ: הִנֵּה הוֹכָחָה

אֵיךְ יַלְדָּה אַחַת מַלְשָׁנִית יְכוֹלָה לַהֲרֹס מִשְׁפָּחָה.

I נקודת מפגש 7

1

345,000

ילדים בסיכון בישראל

התעללות בילדים והזנחתם. מקרים היו בגין חשד ל 47,000- מתוכם כ 14%

2

14%

מקרים שלא מדווחים ויותר 8-10 על כל מקרה של חשד שדווח יש

3

25% התעללות פיזית ,33% הזנחה השכיחות ביותר היו: סיבות הדיווח 13% והתעללות מינית

5

13%

25%

הזנחה 33%

התעללות מינית

התעללות פיזית

47% בנות ואחוז ה 53% המדווחים בנים אחוז ה

6

2017 עובדות ונתונים על התעללות והזנחה בילדים

7

0-5 מהדיווחים היו על ילדים בגילאי 18% 6-13 מהדיווחים היו על ילדים בגילאי 51% 14-17 מהדיווחים היו על ילדים בגילאי 32%

נקודת מפגש I 8

8 מהדיווחים לעובדים סוציאליים לחוק נוער היו על ילדים בסיכון 70% שנפגעו בידי אחראי במשפחה

70%

9 מכלל הדיווחים לעובדים סוציאליים לחוק הנוער נוגעים לקטינים עם 24% ילדים 11,000- מוגבלויות כ

24%

10 ילדים היו דיווחים לעובדים סוציאליים 6,100- מסך הדיווחים קרוב ל 13% לחוק הנוער בגין קטינים עולים*

13%

11 שדווחו הוגשה בקשה לוועדת פטור מדיווח 4%- כ ילדים 1,700 לגבי למשטרה

ילדים 1,700

12 שהוגשו לועדות לפטור מחובת הדיווח למשטרה, אושרו. 86% רוב הבקשות

1,700

1,470

בקשות שהוגשו בקשות שאושרו

ואילך. 1996 *עולים – מי שעלו משנת מקור: ,2017 , נתונים ועיבוד נתונים מתוך: משרד הרווחה, פניות לעובדים סוציאליים לחוק הנוער והטיפול בהן .2018 עורכות: חוה לוי והילה פרץ, דצמבר

I נקודת מפגש 9

שלושים שנה לחובת הדיווח מבט-על

סטודיו רדבירד

תמונה מתוך סרטון של מסע ההסברה של מיזם מהל"ב על חובת הדיווח. 2018 , יולי 15 // פורסם בגיליון מספר

1 אושרת שהם

כך שהמעגלים המקיפים אותו לא יוכלו לעצום עין נוכח האפשרות שהוא נפגע בסביבתו הקרובה על-ידי אחראי או על-ידי אח או במוסד שהוא שוהה בו. העיקרון הברור של חובת הדיווח הוא שבמקרה שבו יכול להיות לחושד בפגיעה אינטרס להסתירה, או שיש דילמה הכרוכה בחשיפה – חובת הדיווח מחייבת אותו לחשוף אותה ולדווח עליה ואף אנשי מקצוע מחויבים בשיתוף המידע ובדיווח עליו. בצד חובת הדיווח יצר המחוקק את ועדות הפטור. ועדות אלה דנות בדיווחים אשר הופנו לעו"ס לחוק הנוער בקהילה ולא ישירות למשטרה, ומתבקש בעניינם פטור מדיווח למשטרה ומפתיחה בהליך פלילי. מדובר בהליך המאזן את היקפה ועוצמתה של חובת הדיווח ומאפשר טיפול במסגרת לשכת הרווחה, ובכך אעסוק בהמשך. במאמר זה אבקש לבחון את מעמדו של חוק חובת הדיווח כפי שהוא משתקף במערכת המשפט, להרהר במשמעותה של חובה זו ובמעגלי ההשפעה שלה, לבדוק אם אכן זהו כלי נכון לטיפול בפגיעה בקטינים, ולבחון את יתרונותיו ואת חסרונותיו של כלי זה.

מעטפת הגנה הפרק שבו בחר המחוקק לקבוע את חובת הדיווח בחוק העונשין הוא זה העוסק ב"פגיעה בקטינים". הוא קבע כי הפרת חובת דיווח היא עבירה פלילית אשר העונש בצידה הוא עד שישה חודשי מאסר. מדובר בקביעה נורמטיבית המציבה את הפרת חובת הדיווח כעבירה פלילית, ואת חובת הדיווח על ידיעה על פגיעה בקטינים כנורמת התנהגות הנדרשת מכל אדם – הן מאחראים והן מאנשי מקצוע הבאים במגע עם הקטין. חובת הדיווח יוצרת למעשה מעטפת הגנה סביב הקטין,

אשרת שוהם היא מנהלת מחלקה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) ויו"ר ועדת פטור ירושלים וש"י. 1

נקודת מפגש I 10

שלושים שנה לחובת הדיווח — מבט-על

המקים את חובת הדיווח על עבירות שבוצעו כלפי קטינים. העבירות שחובת 3 אושר תיקון לחוק העונשין 2 1989 בשנת 4 הדיווח חלה עליהן הן, בקווים כללים, עבירות מין, אלימות, התעללות, הזנחה וזנות. המחוקק קבע שלוש חובות דיווח על עבירה שבוצעה בקטין על-ידי אחראי: חובה כללית המוטלת על כל אדם בקשר לעבירה אשר התרחשה זה מקרוב כלפי הקטין בידי אחראי; • חובה המוטלת על איש מקצוע אשר מכוח תפקידו יש לו יסוד סביר לחשוב כי אחראי ביצע עבירה בקטין; • חובתו של אחראי על קטין אשר יש לו יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר ביצע עבירה בקטין. • המחוקק קבע שתי חובות נוספות במסגרת חוק חובת הדיווח בגין עבירות המבוצעות בקטין – אך לא בידי אחראי: חובת מנהל או עובד במוסד אשר יש לו יסוד סביר לחשוב כי נעברה בקטין עבירת מין או עבירת גרימת חבלה חמורה • או עבירת התעללות אשר בוצעה במוסד; – הן על כל אדם, אם נודע לו שזה מקרוב 18 חובת דיווח בגין עבירת מין שבוצעה על-ידי בן משפחה שטרם מלאו לו • 5 נעברה עבירה, הן על אחראי על הקטין או על איש מקצוע, גם אם לא נעברה זה מקרוב.

הוגשו רק כתבי אישום מעטים בגין 7 והזנחה. באותה שנה הפרת חובת הדיווח. חובת הדיווח הייתה ועודנה סוכן לשינוי המגדיר את הציפיות מאנשי המקצוע ומהציבור ואת נורמות ההתנהגות לשם התנעת הליכי חקירה והליך פלילי או טיפולי בפגיעה בקטין. ואולם רשויות האכיפה פועלות כנגד מי שהפר את חובת הדיווח באופן מצומצם במישור הפלילי – לאכיפת חובת הדיווח בדרך של פתיחה בחקירה פלילית והגשת כתב אישום במקרים המתאימים. ברצוני להציע כמה טעמים לפער זה בין תהליך ההטמעה של חובת הדיווח בקרב אנשי המקצוע והציבור ובין ההתייחסות המצומצמת של רשויות אכיפת החוק כלפי המפירים את חובת הדיווח. קשור בכך שמעטות העבירות אשר ביצוען הסבר אחד הוא "על דרך השלילה", היינו במחדל. בעבירות מחדל מטיל המחוקק על אדם אחריות פלילית בגין התנהגות פסיבית. מדובר בסוג עבירה חריג וייחודי. "חובות הלא-תעשה - אלו מהן שהפרתן גוררת אחריה סנקציה עונשית - אמורות להיות חובות-מינימום לחיים-יחד

חובת הדיווח - משמעותה ומעגלי השפעתה תיקים 10,000- נפתחו במשטרת ישראל יותר מ 2016 בשנת פליליים בגין פגיעה בקטין בידי אחראי. רובם נפתחו בעקבות דיווח של רשויות הרווחה למשטרה, לאחר שהתקבל דיווח בהתאם לחובת הדיווח. בד בבד הופנו אל ועדות הפטור 6 בקשות. 1,800- כ אפשר לומר כי חובת הדיווח נתונה בתהליך מתמיד של הטמעה – כנורמה וכאמצעי להבניית התנהגות של אנשי מקצוע, ובעיקר של אנשי חינוך ואנשי טיפול. רוב רובם של התיקים הפליליים הנפתחים בגין עבירות המבוצעות בקטינים מתחילים בדיווח בהתאם לחובת הדיווח, ודיווח זה מתניע את ההליך הפלילי או מביא לידי פנייה להליך טיפולי במסגרת ועדת פטור. אך יש עוד דרך רבה – בקרב האוכלוסייה בכלל ובמגזרים אחדים בפרט – עד להטמעה מלאה של חובת הדיווח, להיפרדות מן ההרגלים של הסתרה וטיוח, ושל טיפול בלא מעורבות של גורמי משטרה או רווחה. בחינת נתוני משרד דיווחו עובדות סוציאליות לחוק 2016 הרווחה מעלה כי בשנת מקרים של חשד להתעללות 8,922 הנוער למשטרת ישראל על

עבודה מקיפה ביותר נעשתה ב"חובת הדיווח בישראל – נייר עמדה למשרד העבודה והרווחה" על-ידי ד"ר ישראל דורון ושותפיו הרבים להכנת נייר 2 .2012 העמדה, בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן .1989- לחוק העונשין תש"ן 26 תיקון 3 ד(ח) לחוק העונשין. 368 סעיף 4 .2010- לחוק העונשין תשע"א 108 תיקון 5 1,800 דיווחים בהתאם לחובת הדיווח מרשויות הרווחה, והוגשו 8,922 הועברו למשטרה 2016 על-פי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים, בשנת 6 בקשות לפטור. תיקים פליליים במשטרה בגין עבירות כנגד קטינים במשפחה ומחוץ למשפחה (היתר תיקי טיפול מותנה). רבים מהם נסגרים, 1,777 באותה שנה נפתחו 7 בעיקר מחוסר ראיות מספיקות, ומיעוטם מגיעים לכדי כתב אישום.

I נקודת מפגש 11

אושרת שהם

זאת ועוד: כאשר מתקבל דיווח בהתאם לחובת הדיווח, לצורך חקירת הפגיעה בקטין נפגע עבירה וחיזוק עדותו נדרש לעיתים קרובות שיתוף פעולה של מי ששמע או ידע על הפגיעה. חקירה באזהרה של אלו והעמדתם לדין יכולה להוביל להכחשה או להיעדר שיתוף פעולה אשר יפגעו בעוצמת הראיות הנאספות כנגד הפוגע בקטין. דוגמה: הורה מדווח באיחור על פגיעה מינית בין אחים, אף שבעבר חשד או ידע שהייתה פגיעה. אם ייפתח נגדו הליך פלילי בגין אי דיווח הוא עלול להפסיק לשתף פעולה ולהימנע מחיזוק עדותו של הקטין נפגע העבירה וממיקוד הטיפול בנפגע. נוסיף עוד כי לעיתים, במקרים של הפרה בוטה של חובת הדיווח, יראו רשויות האכיפה במי שנמנע מדיווח שותף לעבירת הפגיעה עצמה ולא יסתפקו בהעמדה לדין בגין 10 עבירת הפרת חובת הדיווח לבדה. האם מצב זה טעון שיפור? האם יש לשאוף לאכיפה מוגברת כלפי מי שהפרו את חובת הדיווח? נראה כי ראוי ונכון שרשויות האכיפה יהיו ערניות יותר לחובת הדיווח ולהפרתה, ושבמקרים המתאימים תמוצה החקירה בזמן אמת. עם חקירת הפגיעה עצמה, המפירים ייחקרו באזהרה ויועמדו לדין. עם זאת, לדעתי, מבחנה של חובת הדיווח אינו במספר התיקים שבהם הועמדו לדין מי שהפרו אותה, אלא במספר הדיווחים והטיפולים שנעשו על-פי החוק, הן במישור הפלילי והן במסגרת ועדות הפטור. אין להקל ראש בהשפעתה של חובת הדיווח, גם אם אינה גוררת הליך פלילי כנגד המפר אותה יום-יום. עצם קיומה והחשש מפתיחת תיק פלילי מביא אנשי מקצוע רבים לקיים אותה. הגברת האכיפה בעבירות אלו יכולה להביא להרתעה ולהטמעה ברורה יותר של נורמת הדיווח. ואולם דווקא באכיפת נורמה זו יכול להיות גם אפקט מצנן, היינו – חשש מדיווח בכלל או מדיווח מאוחר, בשל החשש מפני העמדה לדין על האיחור. זאת ועוד: אפשר לטעון כי דווקא אכיפה מוגברת של חובת הדיווח יכולה למנוע פנייה של קטין או של אחראי על קטין אל הרשויות או אל אנשי מקצוע לעזרה, מאחר שפנייה מחייבת דיווח והפניית המקרה אל המשטרה או אל רשויות הרווחה. במקרים של אנשי טיפול ואנשי מקצוע, חובת הדיווח פוגעת ממילא באמון שניתן בהם ומחייבת אותם להפר את הסודיות ולדווח. כך גם במקרה של הורים או אחראים אחרים

בחברה מתוקנת... שלא כמותן הן חובות העשה - אותן חובות שהפרתן גוררת אחריה סנקציה עונשית - שליסודה של חובת עשה בתחום דיני העונשין חייב שיהיה טעם מיוחד, טעם חזק במיוחד, התומך בו ומאשש אותו; חובה חובה וטעמה-שלה. אכן, מטעם זה שעבירת המחדל - אותה הוראת-חוק המורה והמצווה כי ייעשה מעשה מסויים, שאם לא ייעשה המעשה ייענש אותו אדם שהוטל עליו נטל-עשה ולא עשה - פוגעת בחופש הפרט יותר מאשר האיסור לעשות מעשה, מטעם זה גופו יידרש טעם מהותי וחשוב במיוחד להטלתה של חובה בתחום דיני העונשין. מאותו טעם עצמו יעשה החוק למעט ככל הניתן בעבירות-המחדל... לעיתים לא נתקשה להסביר 8 ולאשש עבירת מחדל פלונית"... על כן מלכתחילה אנו עוסקים בנושא שאינו בתחום הטבעי של העבירות הפליליות. ולעצם העניין, לעיתים קרובות הפרת חובת הדיווח מתגלה בד בבד עם חשיפת הפגיעה. המיקוד של החקירה המשטרתית (ובכלל זה – של הקטין), שלרוב היא מאומצת וקשה, הוא בפגיעה עצמה, בהיקפה ובפרטיה. העובדה שהפגיעה הייתה ידועה לבעל חובת דיווח והופרה חובת הדיווח נבלעת בחקירת הפגיעה ואינה זוכה לתשומת לב. החקירה מתמקדת בפוגע, בפגיעה ובקטין, וכיווני החקירה הנוגעים להפרת חובת הדיווח הם משנִיים. וכך לעיתים קרובות, בהיעדר מיצויה של החקירה, ההליך הפלילי יתמקד בסופו של דבר בפוגע עצמו ולא במי שמפר את חובת הדיווח. קשור בכך שהפרת חובת הדיווח נעשית לעיתים הסבר אחר קרובות על-ידי אחראי על הקטין, לדוגמה – ההורה. ואולם המצב המשפחתי העולה מורכב, ולרוב החקירה לא תתמקד בהפרת חובת הדיווח ובהמשך אף לא יוגש כתב אישום. כך לדוגמה, הורה הנתון אף הוא להתעללות ולאלימות עם ילדיו, והוא נמנע מלדווח על האלימות של בן זוגו כלפי ילדיהם אף שחובת הדיווח חלה עליו. ההנחה היא שבמצב הנתון התקשה הורה זה עד מאוד לצאת ממעגל האלימות והתקשה לעמוד בחובת הדיווח החלה עליו. לעיתים אין עניין במקרים אלו להעמידו לדין בגין הפרת חובת הדיווח. "קשה במיוחד הטלת חובת הדיווח כאשר בן-הזוג אכן נקט אמצעים, אשר בחלק מהמקרים השיגו את מטרתם. לדיווח כזה, סביר שתהיינה השלכות מרחיקות לכת על חיי המשפחה בכלל ועל היחסים בין בני-הזוג בפרט. מנגד, דרישה לדיווח כנ"ל, פירושה כי מי שלא דיווח כאמור, עבר עבירה של התעללות אף שנקט אמצעים למניעת ההתעללות. בן-זוג המתנסה בדילמת הדיווח הנדונה, עומד אפוא במצב של אוי 9 לי מיוצרי, אוי לי מייצרי".

.735 )2( הר שפי נ' מ"י פ"ד נה 3417/99 ע"פ 8 .)2( מדינת ישראל נ' פלונית, פ''ד תשסג ‏ 178/02 )' ת"פ (חי 9

נקודת מפגש I 12

שלושים שנה לחובת הדיווח — מבט-על

הוועדות בוחנות את הבקשות בתשומת לב, בעיקר למוגנותו של הקטין הנפגע, לטיבה של הפגיעה, לעמדתו של הקטין ככל שניתן לקבלה ולעוצמת הפגיעה – העבירה. משקל רב ניתן גם לפוטנציאל הטיפולי של הפוגע ושל הנפגע. במקרים רבים מלוות ועדות הפטור את הנפגע ומשפחתו ואת הפוגע בהליך טיפולי משמעותי ולאורך זמן, על דרך של מתן פטור זמני והארכתו מעת לעת לצד מעקב של הוועדה. המטרה – להבטיח מענה טיפולי ולוודא כי הנפגע מוגן ומטופל והפוגע עובר טיפול משמעותי. ועדות הפטור מהוות מנוף טיפולי רב עוצמה, שיש לו יכולת לרתום משפחות לטיפול ולבניית תוכנית מוגנות לאורך זמן. לעיתים קרובות הטיפול בחסות ועדות הפטור מצליח במקום שבו ההליך הפלילי לא בהכרח יצליח – הן מבחינת ההתגייסות המשפחה לטיפול והן מבחינת המקרים שבהם לא יתנהל כלל הליך פלילי, בשל קושי ראייתי או בשל היעדר שיתוף פעולה. עבודת ועדות הפטור מהווה השלמה לחובת הדיווח ולהליך הפלילי שבא בעקבותיה, והיא אף מעודדת חשיפה ודיווח. חובת דיווח מוחלטת ללא סייג יכולה להוביל לאי דיווח, לאי פנייה לעזרה, להסתרה, לכפיית הליך על משפחה ואף לסיכון – במקרה שהקטין שנפגע אינו בשל להליך הפלילי או שהוא או הסובבים אותו לא ישתפו פעולה עם החקירה ונמצא ללא ראיות, ללא הליך פלילי וללא הליך טיפולי. "ריכוך" וסייג לחובת הדיווח באמצעות האפשרות לפנייה לוועדת פטור (כך שבעת העברת דיווח קמה האפשרות להימנע מהליך פלילי לצד מעקב של הוועדה ושל רשויות הרווחה), יש בהם כדי לעודד חשיפה במקרים רבים של חשש ממשי מהליך משטרתי ופלילי שעלול להוביל להסתרה ולטיוח. במקרים המתאימים, דיווח המועבר לוועדת פטור בהתאם לחובת הדיווח, שהוחלט בעניינו על מתן פטור, משיג כמה תוצאות: טיפול, גיוס האחראים על הקטין החבים בחובת הדיווח, טיפול פרטני במקרה ומימושה של חובת הדיווח מבחינת ההגנה על הקטין. מתן פטור מלא במקרים המתאימים או פטור זמני (המוארך מעת לעת לצד עדכון הוועדה ומעקב שלה אחר ההליך הטיפולי) עשוי לעודד דיווח בקרב מגזרים הנמנעים או ממעטים בדרך כלל לדווח לרשויות הרווחה, להיעזר בהם ובסופו של דבר – להגן על הקטינים. כאמור, מדובר במקרים המתאימים לכך.

החשים שעם העברת הדיווח ניטלת מהם האוטונומיה לטפל בפגיעה טיפול עצמאי. אף הקטין אשר ביקש עזרה חש כי חובת הדיווח מוציאה מידיו את השליטה, מחייבת את הבגיר שמולו להפר את האמון שנתן בו ולדווח לרשויות הרווחה או למשטרה. קטינים רבים רואים בחובת הדיווח חובה אשר למעשה מצמצמת את יכולתם לפנות לעזרה. הגברת האכיפה, העמדה לדין פלילי והטלת עונש בצידה יכולות להעצים קשיים אלו ולהביא להסתרה ולהימנעות מדיווח כדי לשמור על האוטונומיה של הקטין, של התא המשפחתי או של המסגרת הטיפולית. כבכל סוגיה מורכבת ורבת זוויות, עניין לנו באיזונים. כפי שנאמר כבר, עצם קיומה של חובת הדיווח קונה לה אחיזה הולכת וגוברת בקרב אנשי מקצוע ומוסדות ואף בקרב בני משפחה של קטינים, המטמיעים אותה ומביאים למעורבות של רשויות הרווחה ולפתיחה של הליך פלילי במקרים המתאימים. הרציונל של הגנה על הקטין על-ידי הוצאת המידע על הפגיעה בו מידי המוסד או האחראי עליו או מידי איש המקצוע המטפל בו מוביל למסקנה כי נכון להגביר את האכיפה, למקד את החקירה גם בעבירת הפרת חובת דיווח ולהעמיד לדין באופן מוגבר מי שהפרו אותה. ואולם כאמור, נקודת המבט העיקרית היא בהיקף הדיווחים וההתערבויות בעקבותיהם – הן בהליכים פלילים והן בהליכים טיפוליים במסגרת ועדות הפטור. ועדות הפטור בד בבד עם קביעת חובת הדיווח הורה המחוקק על מינוין של ועדות אשר תכליתן מתן פטור מדיווח למשטרה בהתאם להמלצת גורמי הרווחה. כיום פועלות ברחבי הארץ שש ועדות פטור, והן מטפלות במאות בקשות לפטור מדיווח למשטרה המתקבלות מגורמי הרווחה. מטרת הוועדות היא לפטור את גורמי הרווחה מהעברת דיווח למשטרה ("פטור מדיווח למשטרה") במקום שבו חלה חובת דיווח, ולהותיר את הטיפול במקרה בידי גורמי הרווחה, במקרים המתאימים. בקשות 1,800-1,500- כאמור לעיל, ועדות הפטור דנות בכ לצד ההיקף הנרחב של הדיווחים למשטרה, 11 לפטור בשנה. ניכר כי מדובר בהפנמה של חובת הדיווח, בד בבד עם יצירת איזון בין החובה לחשוף ולדווח ובין האפשרות שלא לנקוט הליך פלילי כנגד הפוגע אלא לבחור בהליך טיפולי.

ד(ג) לחוק העונשין, שכן, היה 368 "אמרו מעתה, מי שלא דיווח, בנסיבות נשוא דיוננו, על התעללות בת-זוגו, אין להסתפק בהרשעתו בעבירה לפי סעיף 10 עליו לשמש לתינוקת לפה, אלא אם כן, היה מצליח לנקוט צעדים אחרים שהיו מביאים להפסקת ההתעללות. גילה של התינוקת עולת הימים, סוג האלימות שספגה והימשכות האלימות חרף הצעדים שנקט הנאשם, חייבו פעולות נוספות מצידו, כאמור עד כדי דיווח ג סיפה לחוק העונשין"(שם). 368 לרשויות. משלא עשה זאת, לא יצא ידי חובתו לפעול ועבר עבירה של התעללות לפי סעיף ונתוני משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. 2016 על-פי דו"ח המועצה לשלום הילד לשנת 11

I נקודת מפגש 13

אושרת שהם

נראה שבחלוף האם חובת הדיווח השיגה את מטרתה? כשלושים שנה מעת התיקון לחוק, אנו עדיין בעיצומו של תהליך ההטמעה וההפנמה של החובה לדווח, ולפנינו עוד כברת דרך עד להטמעה מלאה של החובה בקרב כלל המגזרים והחברות המרכיבות את החברה הישראלית. ברור כי חובת הדיווח לא הביאה לחשיפה של כלל הפגיעות בקטינים, וקטינים עדיין נפגעים על-ידי אחראים במשפחותיהם או במוסדות בלי שמועבר כלל דיווח למשטרה או לגורמי רווחה. לכן יש להשקיע עוד מאמצים בהטמעה כוללת של חובת הדיווח - להגנה מרבית על קטינים נפגעי עבירה. האם יש מקום להרחיב את חובת הדיווח עד כדי חובה כללית על כל עבירה שנעשית כלפי קטין? האם יש מקום להחיל אותה על קרובי משפחה נוספים? על שולחן הכנסת מונחות הצעות ברוח זו (הצעת החוק 12 להרחבת חובת הדיווח גם לפגיעה שנעשית על-ידי בן דוד, ועוד הצעה להרחבת חובת הדיווח לכלל עבירות המין .) 13 המבוצעות בקטינים לכאורה נראה כי יש בכוחן של הצעות אלו להגן על קטינים ועל המרחב הציבורי והמשפחתי המורחב מפני מי שפוגעים בקטינים. ואולם הן מעלות שאלות כבדות משקל הנוגעות לאוטונומיה של הנפגע ושל משפחתו לעניין העברת דיווח ופתיחה בהליך פלילי (מאחר שחובת הדיווח נוטלת למעשה את האוטונומיה מהנפגע וממשפחתו ומעבירה את שיקול הדעת אל גורמי הרווחה), וכפי שכבר פירטנו, יכולה גם להביא להסתרה ולהימנעות מפנייה לקבלת סיוע ועזרה מחשש לחובה לפנות למשטרה. האם יהא בכך כדי להגביר דיווחים? ואולי דווקא להיפך– הם יביאו להסתרה, לטיוח ולאי פנייה לקבלת סיוע או טיפול בשל החשש מחובת הדיווח, ונמצא שאנו "שופכים את התינוק עם מי האמבטיה"? נראה כי עוד ארוכה הדרך להטמעתה המלאה של חובת הדיווח וכי ראוי להמשיך ולנהל דיון ציבורי ומקצועי על הרחבתה, על מידותיה ועל אכיפתה. עם זאת, אפשר לומר כי חובת הדיווח הפכה לשגרה בקרב מעגלים רבים הסובבים קטינים, וכי מרחב ההתייחסויות לחובת הדיווח – מדיווח למשטרה ועד ועדת פטור – מאפשר איזון וגמישות התואמים את מורכבותו של כל מקרה. ועדות הפטור יצרו מודל לעבודה משותפת של גורמי האכיפה

מבט-על חובת הדיווח נועדה להגן על קטינים ולמנוע מהסובבים אותם לעצום עיניהם נוכח פגיעה בהם. היא דורשת מאחראים על קטין או מאנשי מקצוע הבאים עימו במגע מקצועי "להיות להם לפה" גם – ובעיקר – במקום שבו נוצר קושי וקונפליקט סביב החשיפה. כפי שכבר נאמר, אין ספק שמדובר בנורמה חריגה, והפרתה מהווה עבירה פלילית חריגה באופייה, עבירת מחדל, שבה קמה דרישה לעשות מעשה ולא איסור על עשייתו.

– בת שלוש במותה מורן דנמיאס ז"ל בעקבות התעללות מינית 1989 מורן מתה בפברואר ופיזית קשה ממושכת של דודה, אחי אביה. אף אחד מהאנשים בסביבתה שידעו לא התערב או דיווח – בני המשפחה, השכנים, והמטפלות במעון. ככל הנראה חששו מפני הדוד האלים. מותה והסערה הציבורית שפרצה בעקבותיו הביאו למפנה ולראשיתו של תהליך השינוי בכל הנוגע להכרה בקיומה של תופעת ההתעללות בילדים בחברה הישראלית. הליך החקיקה שבא בעקבות מותה של מורן ז"ל (שכולל את חוק חובת הדיווח) הושפע ממנו מאוד.

. אושרה בכנסת 2017- ) (תקופת ההתיישנות וחובת דיווח בעבירות מין שנעברו בקטין על ידי בן דודו), התשע"ז 130 ' הצעת חוק העונשין (תיקון מס 12 בקריאה ראשונה. .2015 , תזכיר חוק העונשין – הרחבת חובת הדיווח על קטינים נפגעי עבירה מינית 13 .2008- על-פי חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות, תשס"ח 14

נקודת מפגש I 14

שלושים שנה לחובת הדיווח — מבט-על

(המשטרה והפרקליטות) וגורמי הרווחה – עבודה רב-תחומית משמעותית המשלבת בין דיסציפלינות מקצועיות הדואגות לטובת הקטין ולשלומו מתוך התחשבות בשיקולים של הגנה על הקטין, של שלום הציבור וכן שיקולים טיפוליים מעמיקים ומשותפים. עם הקמתם של שמונה מרכזי ההגנה ("בתי לין") ברחבי נוצר מרחב נגיש להתייעצות של גורמים בקהילה על 14 הארץ, עצם קיומה של חובת דיווח והאפשרויות העומדות לפני מי שחלה עליו חובת דיווח, וכן לחשיבה רב-צוותית על אפיק הפעולה המתאים במקרה שחלה עליו חובת דיווח המופנית אליהם – הפניה לוועדת פטור או לחקירה משטרתית. צוות מרכז ההגנה, הכולל שוטר, עו"ס לחוק הנוער, חוקר ילדים, פרקליט ורופא, מקיים היוועצות עם קבלת הדיווח במרכז ההגנה ומקבל החלטה בצוות רב-תחומי, מתוך שיתוף במידע ובשיקולים הנוגעים לעניין. הליך זה מוליך לקבלת החלטות מאוזנות ומתאימות בכל מקרה ומקרה, והוא אף משקף את המורכבות של חובת הדיווח ושל החובה להגן על קטינים מפני פגיעה. עם חקיקתו של חוק חובת הדיווח נוצרה סביב הקטין מעטפת הגנה שנועדה לחשוף ולהיות ערנית לאפשרות שקטין נפגע על-ידי האחראי לו או במוסד שהוא שוהה בו. אין ספק כי מעטפת זו נתונה בתהליך הטמעה של נורמת התנהגות. היא מביאה את הרשויות לידי פעולה לשם הגנה על הקטין, הן בפנייה למשטרה והן בפנייה לוועדות הפטור. השאיפה היא להרחיב ולהטמיע את נורמת ההתנהגות הזאת בקרב כל גוני החברה הישראלית, גם על דרך הגברת האכיפה במקרים המתאימים. לפנינו עוד כברת דרך ללכת, גם אם היא מתמשכת, כדי לשמור על שלומם של קטינים ועל מוגנותם, ולהיות להם לפה. "זה קורה שהדרך מתמשכת זה קורה יש ללכת ללכת..." (שמוליק קראוס)

I נקודת מפגש 15

סקר: חצי מהציבור לא ידווח במקרה של חשד להתעללות בילדים

Shutterstock

2018 , יולי 15 // פורסם בגיליון מספר

נקודת מפגש I 16

סקר: חצי מהציבור לא ידווח במקרה של חשד להתעללות בילדים

1 ענת אופיר

ממצאי הסקר במסגרת ההיערכות למסע ההסברה ביקש מיזם מהל"ב לבדוק מה יודע הציבור על חובת הדיווח, כיצד הוא פועל במקרים של חשד להתעללות או להזנחה של ילדים, ומה הסיבות לכך שאנשים מדווחים – או נמנעים מדיווח – במקרים אלו. הסקר 1,000 נערך בעזרת חברת "פאנל פרויקט המדגם", ובו נדגמו איש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל. מהנשאלים דיווחו כי היו עדים למקרה של חשד 35% להתעללות או הזנחת ילד. כלומר, שליש מהם לא דיווחו על כך לרשויות. 60%־ כ מהציבור היו עדים לפגיעה בילד, אך פחות ממחצית מאלו שהיו עדים לפגיעה דיווחו עליה לרשויות. ממצאים נוספים שעלו מהסקר: ) השיבו כי ידווחו לרשויות בכל מקרה 60%( רוב האנשים • של חשד להתעללות בילד. כאשר הפגיעה בילד מתרחשת בתוך המשפחה, רבע • מהאנשים היו נרתעים מלדווח עליה. המשתתפים נשאלו גם על הסיבות העיקריות לכך שידווחו או יימנעו מלדווח לרשויות במקרי חשד להתעללות בילדים או להזנחתם, וכך עולה: ) של אלו שהשיבו כי נמנעו או יימנעו 53%( יותר ממחצית • מלדווח השיבו כי הם אינם בטוחים למעשה מה נחשב להתעללות או הזנחה שמחייבות דיווח. השיבו שלא ידווחו כי הם פוחדים שהדיווח יגרום נזק 43% • גדול יותר לילד. השיבו כי הם פוחדים שעצם הדיווח עלול להתנקם 23% • בהם בסוף. ) לא ידעו שקיימת בחוק 55%( יותר ממחצית הנשאלים • חובת דיווח שחלה על כל אדם. מהציבור חושבים שחובת הדיווח חלה אך ורק על 23% • אנשי מקצוע. ככל שלאנשים ברור יותר שחובת הדיווח חלה עליהם, כך • גבוה יותר שיעורם של המדווחים. בריאיון עם פרופ' אשר בן אריה, מנכ"ל מכון חרוב, הוא מבהיר: הדרך היחידה להפסיק את מעגל הפגיעה היא לדווח, משום שרק דיווח מאפשר טיפול. איש לא נהיה אלים יותר כלפי ילד מפני שדיווחו עליו. הטיעון הזה דומה לאמונה של האישה המוכה שאם היא רק תהיה "בסדר", בעלה לא יכה אותה.

אחוזים מהציבור יודעים כי מוטלת 45 בישראל רק עליהם בחוק החובה לדווח במקרה של חשד להתעללות בילדים. נתון מדאיג זה עולה מסקר שפרסם לאחרונה מיזם מהל"ב בהובלת מכון חרוב ובשיתוף 2 (מניעת התעללות בילדים), המועצה לשלום הילד. הסקר פורסם במסגרת מסע הסברה מתמשך להעלאת המודעות לתופעת ההתעללות בילדים והזנחתם, ולחשיבותה של חובת הדיווח במקרים אלו. מסע ההסברה מתבסס על נתונים ממחקרים רחבי היקף מהשנים האחרונות, שמהם עלה כי אחד מכל חמישה ילדים בישראל עובר התעללות או הזנחה בידי מבוגר במהלך ילדותו. נוסף על כך ידוע כי מספר הפגיעות בילדים הוכפל מאז שנת מכלל 10%־ , ולמרות זאת מספר הדיווחים מגיע רק לכ 2000 דיווחים 50,000- המקרים המוכרים לרשויות הרווחה (כ בשנה).  למעשה, רוב מקרי הפגיעה בילדים אינם ידועים לרשויות, ומכאן החשיבות הגוברת של העלאת המודעות בציבור – לגלות ערנות ולדווח. הקושי של אנשי המקצוע לדווח על חשד לפגיעה גדול, לא כל שכן – הקושי של הציבור הרחב. הקושי של אנשי המקצוע לדווח נובע ממגוון סיבות: חוסר רצון להתערב, עומס יתר בעבודה, מחסום רגשי (לעכל שיש רוע כזה בעולם), חשש מהפוגע או ממשפחתו, חשש שהדיווח יפגום בבסיס האמון שטיפחו אצל הילד או משפחתו שבטיפולם. נוסף על אלה, לעיתים יש חוסר אמון בכך שהדיווח יביא לפעולת אמת ולהפסקת הפגיעה. חסמים אלה עולים פעמים רבות במסגרת הכשרות וימי עיון לאנשי המקצוע שמקיים מכון חרוב בעשור האחרון.

ענת אופיר היא מנהלת המיזם למניעת התעללות בילדים (מהל"ב). 1 , בעקבות מחקרים מהשנים האחרונות שמהם עלה כי אחד מכל חמישה ילדים בישראל עובר התעללות או הזנחה בידי 2015 מיזם מהל"ב נוסד בשנת 2 מבוגר. המיזם פועל להפחית התעללות בילדים והזנחת ילדים בישראל ולשפר את ההתמודדות המערכתית עם התופעה. מהל"ב הוא שותפות של כמה גופים מובילים בארץ העוסקים במחקר, בהכשרת אנשי מקצוע ובפעילות למניעת התעללות בילדים, בהם מכון חרוב, המועצה הלאומית לשלום הילד, הישראלית בראשותו של המנכ"ל לשעבר גיל מנדלזיס ושל EBS . הוא פועל בזכות תרומתן של חברת BCG מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל וחברת הייעוץ קרן שוסטרמן – ישראל.

I נקודת מפגש 17

ענת אופיר

Shutterstock

הפגיעה בילד ולבחון אפשרויות לטיפול היא באמצעות דיווח. במרכז מסע ההסברה עומד סרטון (קישור פה) המציג את לבטיו של אדם שהיה עד להתעללות – משלב ההיסוס וההכחשה ועד לשיחת הטלפון שיכולה לשנות את חייו ) גם https://bit.ly/2u2RZzj : של הילד. (ראו קישור לסרטון הכתבות והראיונות עם אנשי מקצוע ועם שורדי התעללות בילדותם, המלווים את מסע ההסברה, והדיווח על תוצאות סקר חובת הדיווח (ראה תמונות בכתבה), מכוונים לספק המסר מידע ולעודד דיווח כאמצעי לשבירת השתיקה. המרכזי הוא שחובת הדיווח היא לא רק חובה מוסרית, היא גם חובה חוקית, ולמרות ההשלכות שעלולות להיות לדיווח, אנו מאמינים בחשיבותו כגורם קריטי שיכול לייצר "תפנית בעלילה". עוד מודגש כי אפשר לדווח באופן אנונימי, ומי שיבוא בעקבות הדיווח אל בית המשפחה או אל בית הספר שבו חושדים בפגיעה הוא עובד סוציאלי המוסמך לבחון את הילד. רבים ממי שחוששים לדווח סבורים שבגללם הילד יוּצא מהבית, אף שבפועל שיעור קטן מאוד מאותם ילדים נאלצים לצאת מהבית, ורובם מטופלים במסגרת הקהילה (למעשה, ישראל היא מהמדינות שבהן השיעור הגבוה ביותר של ילדים המטופלים במסגרת הקהילה ואינם מוּצאים מביתם). כמו כן מודגש כי כל דיווח יאפשר בסופו של דבר לשפר את מצבו של הילד במידה ניכרת. לסיכום, סקר חובת הדיווח חיזק את יכולתנו לפנות אל הציבור במסגרת מסע ההסברה ולספק נתונים שנאספו מהשטח – כדי להצביע על החשיבות המכרעת של יישום חובת הדיווח במניעת פגיעה בילדים.

איתור ילדים נפגעי התעללות הוא אתגר מורכב, בעיקר משום שרוב מקרי ההתעללות מתרחשים בחדרי־חדרים, אך ישנם סימנים שקל יחסית לזהותם, ולכן חשוב לדווח. משום שאנשים אם כך מדוע בכל זאת אנשים לא מדווחים? מעדיפים להתעלם. מדובר במנגנון הגנה שמקשה עלינו לראות מה קורה סביבנו. אדם יעדיף להסב את מבטו ולא לקשר את עצמו לדברים לא נעימים. הכי קל להגיד שזה קורה רק אצל אחרים, באוכלוסיות מסוימות, ולא כדאי לי להתעסק עם המשפחה הזאת... אבל גם אם התעללות פיזית נוטה להיות נפוצה יותר בשכבות סוציו־אקונומיות נמוכות יותר, לפגיעות מיניות, למשל, אין העדפה כלכלית, והתעללות נפשית מתרחשת בשכבות גבוהות יותר של האוכלוסייה. הסקר על חובת הדיווח חיזק את "הנחת העבודה" של מיזם מהל"ב – שחלקים נרחב מהציבור לא דיווחו או לא ידווחו לרשויות כנדרש, ושנכון להתמקד במסע הסברה שיעסוק בחוסר הוודאות ובחששות שחובת הדיווח מעוררת בקרב הציבור. כמו כן יש לספק מידע שיפריך את המיתוסים הרווחים בציבור, שלפיהם "אם אדווח, יוציאו את הילד מהבית" ו"שירותי הרווחה חוטפים ילדים מבתיהם". מטרת מהלך ההסברה היא לספק מידע אמין ומבוסס-נתונים, ולייצר תמונה מציאותית של מה שמתרחש לאחר הדיווח. הכוונה היא לשנות עמדות ובד בבד לפנות אל הרגש של הציבור ואל מצפונו. המסר הוא שלמרות הקושי הכרוך בדיווח, בייחוד במקרים של התעללות בילד בתוך המשפחה, המלווה במעטה כבד של שמירת הסוד – הדרך היחידה לעצור את

נקודת מפגש I 18

סקר: חצי מהציבור לא ידווח במקרה של חשד להתעללות בילדים

מדוע לא מדווחים מספיק על ילדים שעוברים התעללות?

23% מפחד שזה יתנקם בי

53%

43%

מתלבט האם זו התעללות

חושש לילד

מהציבור שהיה עד 60% להתעללות בילד/ה לא מדווח לרשויות

לא דווחו לרשויות 60%

דווחו לרשויות 40%

I נקודת מפגש 19

מעט מדי, לא מאוחר מדי 1 הטיפול בהתעללות בילדים ומה צריך ואפשר לעשות

Shutterstock

2018 , ינואר 14 // פורסם בגיליון מספר

2 יצחק קדמן

ילדים אמריקני שהיה הראשון שקרא לתופעה בשמה – )2018( "סינדרום הילד המוכה". בד בבד נציין בשנה הנכנסת מלאת שלושים שנה לנקודת הציון המשמעותית בישראל, למהפך בהתייחסות לתופעה – בעקבות אשפוזה של הילדה מורן, בת שלוש מטבריה, בגלל התעללות קשה שעברה ) ושהסתיימה במותה. מוות שהביא למהפכה של ממש 1988( בטיפול בנושא. עברו אפוא דור או שניים מאז חשיפת התופעה. עשרות שנים של ידע ומודעות, עשייה והתמודדות. חוסר עשייה מספקת והיעדר התקדמות והצלחות - הסברים אפשריים מדוע – כעבור עשרות שנים מאז "גילוי" תופעת ההתעללות בילדים בישראל ואחרי מחקרים ומאמרים רבים מספור, הקמת יחידות מיוחדות לטיפול בנושא, חקיקה מסועפת וייזום והפעלה של מיזמים רבים ומיוחדים – נדמה שאנו עדיין

התעללות בילדים קיימת מאז ומעולם, בכל התקופות ובכל החברות. במשך מאות שנים היא הוכחשה או שכלל לא ראו נחשפה הבעיה ככזו וכתופעה 20- בה בעיה. רק במאה ה המצריכה התייחסות והתערבות. בימים אלה אנו מציינים למעשה חמישים וחמש שנים Kempe,( ) של ד"ר הנרי קמפה 1962( לפרסום מאמרו החלוצי ), רופא Silverman, Steele, Droegemuller, & Silver, 1962

מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של מאמר רחב ומקיף יותר של המחבר (המאמר המלא מופיע באתר מכון חרוב). 1 ד"ר יצחק קדמן הוא מייסד ומנכ”ל לשעבר של המועצה לשלום הילד בישראל. 2

), שיש מגפה נסתרת של פגיעות מכוונות בילדים צעירים Kempe et al., 1962( ד"ר קמפה טען, במאמר מקצועי פורץ דרך שפורסם בכתב עת רפואי 3 (רובם בני פחות משלוש). "העצמות השבורות שלהם סיפרו את כל מה שהם לא יכלו לספר", קבע ד"ר קמפה וטבע את המונח "סינדרום הילד המוכה". )1967-1963 המאמר המקצועי זכה לסיקור לא אופייני ולא שגרתי בעיתונות היומית הארצית בארצות הברית, ועד מהרה נחקקו ברוב מדינותיה (בשנים חוקים הנוגעים לחובת דיווח במתכונות שונות ומגוונות. העיקרון המשותף למתכונות השונות הוא שבמעשה החקיקה היה משום הכרה בתופעה,

נקודת מפגש I 20

מעט מדי, לא מאוחר מדי

מגששים באפלה, ורגשות עזים של אכזבה ותסכול מלווים את חוסר ההצלחה במניעת התופעה או אפילו בצמצום היקפה? מדוע, אחרי שנים כה רבות מאז נתן רופא ילדים ל"מחלה" את ואבחן את קיומה, עדיין לא נמצאו למחלה "תרופה" או 3 שמה "חיסון" מתאימים? אפשר למצוא לכך תשובות רבות אפשריות, שכל אחת מהן בנפרד ושילוב ביניהן יכולים לתת מענה, לפחות חלקי, לשאלות המציקות. אפשר לטעון כי למרות ההתפתחות העצומה בתחום זכויות הילד בעשורים האחרונים, עדיין אין הכרה גורפת ושלמה בילד כאדם מלא ושווה הזכאי לכל הזכויות המשתמעות הן מהיותו אדם והן מהיותו ילד. יש עדיין חברות רבות, מגזרים רבים ותחומי מיקוד שונים שבהם הילד איננו נחשב אדם שלם, ויש הקשרים שבהם אפשר לצפות בדחייה ואף בסלידה ובהתנגדות לרעיון של זכויות הילד.גם בחברות מתקדמות אפשר לראות ביטויים של שנאת ילדים, ככל שהקביעה הזאת קשה לעיכול. אפשר להסביר, לפחות חלק מחוסר העשייה ומחוסר ההצלחה בתחום ההתעללות בילדים, בחוסר רצון אמיתי לפעול ולהצליח במניעת התעללות בילדים. הסברים אחרים נוגעים לקושי הרב סביב הטיפול בנושא, בעיקר זה הרגשי. מדובר בתופעה קשה, לעיתים בלתי ניתנת להסבר פשוט. היא מאיימת מאוד, לא נעימה לעיסוק ואפילו לשמיעה, והדבר מתבטא גם בקושי היחסי לגייס תורמים (יחידים וקרנות) להשקיע בחקר התופעה ובקידום פתרונות לבעיה. אפשר לטעון גם שקשר השתיקה סביב התופעה ומנגנוני ההגנה, כגון הדחקה והכחשה, שהתקיימו במשך עשרות ומאות בשנים ושבחלקם קיימים עד היום, מסייעים "להקטין" את התופעה ולא לעמוד על היקפיה האמיתיים. אם מדובר בבעיה "קטנה" או מוגבלת בהיקפיה, מה צורך יש במאמצים רבים או בהשקעות ומשאבי ענק כדי להתמודד איתה? מחקרים שנעשו בשנים האחרונות בעולם ובישראל, על בסיס ריאיון ישיר של ילדים ובני נוער, מצאו היקפים אדירים של ההתעללות בילדים, תופעה שרובה הגדול כלל לא ידוע . 4 ומעולם לא דווח לרשויות קשה לצפות להשקעה גדולה ולהצלחות ניכרות כאשר רובה של התופעה נסתר מן העין – עינו של הציבור, עינו של השלטון, עינו של המחוקק ועינה של התקשורת. התוצאה של מצב זה ואולי הגורם לו – ואולי באופן הדדי ומעגלי – הוא שמעולם לא היה לנושא ההתעללות לובי חזק ופעיל. למחלות

ולנכויות שונות או לתופעות חברתיות מדאיגות יש שדולות, אך לא כן, ומטעמים מובנים, ל"מחלת" ההתעללות. למעשה, שיש להם "הורים" לילדים הנפגעים "אין אבא ואימא", או במשרה חלקית – "הורים" רבּים מדי ו"הורים" רבים מדי. עם זאת, אפשר לטעון כי פתרונן של בעיות סבוכות ומורכבות ושל תופעות חברתיות קשות מצריך זמן רב, הבשלה והתפתחות, וכי כל אלה טרם הושלמו בכל הקשור לפגיעות בילדים. בין אם מדובר בחמישים שנה לערך, מאז מאמרו החדשני של ד"ר קמפה וחוקי חובת הדיווח בארצות הברית, ובין אם מדובר בכשלושים שנה בישראל (מותה של מורן דמיאס, הוועדה המיוחדת בכנסת, חקיקת החוק למניעת התעללות בילדים וחובת הדיווח בכלל זה), זו תקופה קצרה יחסית – הן למאות ואלפי שנות הסתרה והתכחשות והן לזמן הארוך יותר שנדרש בתחומי הרפואה או מדעי החברה להבנה של מחלות או של תופעות קשות, להתמודדות איתן ולפתרונן החלקי או המלא. מעניין ומאתגר הקונפליקט – בין הטענה שצריך עוד זמן (להבנה, ללמידה, להבשלת הקרקע, לניסוי וטעייה, למחקר, לידע, לפתרונות) ובין הטענה המוכרת, אך הנכונה תמיד, שלילדים אין זמן. אין זמן להמתין, אין זמן לכאוב, אין זמן להתאפק ולחכות עד שתגיע העזרה המיוחלת. ויש קונפליקט דומה באופיו – בין הטענה שחוסר ההשקעה, חוסר ההתמודדות וחוסר ההצלחה בכל הנוגע לתופעת ההתעללות בילדים, היקפיה וחומרתה, נובעים מהיעדר של ידע מספיק, מידע, נתונים ומחקר על התופעה, שכיחותה, המקורות לצמיחתה ומאפייניה השונים (מאפייני קורבנות, מאפייני פוגעים, סוגי פגיעות, אוכלוסייה בסיכון גבוה, מקורות הפגיעה, דרכי התמודדות ועוד) ובין הטענה שייתכן כי חוסר הידע והמידע המספיקים אינם אלא תירוץ, אליבי לחוסר העשייה ולחוסר ההשקעה המספקת. . ואולי זו התשובה הנכונה 5 ואולם ידוע מספיק כדי לפעול לסתירה ולקונפליקט האפשרי בין טענת חוסר הידע לטענה שמדובר בתירוץ בלבד לאי-העשייה. אין ספק שעדיין חסר לנו, ונחוץ לנו, ידע רב כדי לפעול בהצלחה ובאפקטיביות ולהתמודד טוב יותר ונכון יותר עם תופעת ההתעללות. אך אסור לחכות עד שנדע יותר – הן בכמות והן באיכות.

בחומרתה, בצורך לשבור מוסכמות כדי להתמודד עימה ובצורך להגן על ילדים ולשבור את קשר השתיקה סביב הנושא. החקיקה ופריצת הדרך הביאו להעלאת המודעות לנושא ולעלייה דרמטית בחשיפת מקרי ההתעללות. ). גם המחקר הישראלי מצא שהיקפה של בעיית ההתעללות 2016 ,' מחקר דומה נערך לאחרונה בישראל, באוניברסיטת חיפה (לב-ויזל ואיזיקוביץ 4 בילדים אדיר ושרובה הגדול כלל לא ידוע ומעולם לא דווח לרשויות (תגובה אופיינית למחקרם של לב-ויזל ואיזיקוביץ', הן בתקשורת והן במערכת הפוליטית, הייתה – זה מוגזם, זה מופרז, זה לא הגיוני וכדומה).

I נקודת מפגש 21

יצחק קדמן

משרדי הרווחה, הבריאות, החינוך, המשפטים וביטחון הפנים, וכן נציגי ארגונים רלוונטיים מהמגזר השלישי, כגון המועצה לשלום הילד, אל"י ומכון חרוב. הממשלה תקיים פעם בשנה דיון מיוחד וקבוע כדי לשמוע דיווחים על המצב מוועדת השרים/המנכ"לים ולקדם הצעות לפתרון. כמו כן, הממשלה תכריז על שבוע המודעות לתופעת ההתעללות בילדים, שיתקיים במועד קבוע מדי שנה ובתיאום עם הכנסת והוועדות הרלוונטיות, ויינתן דגש מיוחד לשיתוף ילדים ובני נוער בתוכניות אלה. אחד הנושאים הראשונים שוועדת השרים/המנכ"לים האמורה תצטרך לדון בהם הוא מציאת דרכים לעגן בחוק תוספת משאבים ניכרת בתקציבים ובכוח אדם, כדי לשפר את ההלימה בין הצרכים והיקף הבעיה ובין המענים שיוקדשו לכך. כדי לא ) הקמת "חממה" לקידום רעיונות חדשים. 2 להסתפק רק בעשיית "עוד מאותו דבר" (שאיננו פסול, אם הוא מצליח ויעיל) וכדי לאפשר פריצות דרך, מוצע להקים חממה לרעיונות יצירתיים וחדשניים, כגון זו של מיזם מהל"ב – מניעת התעללות והזנחה בילדים. אנשי מקצוע, ארגונים ואזרחים, ובכלל זה ילדים, יוכלו לקבל תמריצים ומענקים לפיתוח רעיונות ותוכניות בתחום הטיפול ובעיקר בתחום המניעה, ואלה ייבחנו על-ידי ועדת מומחים מיוחדת. יש צורך בקביעה מנדטורית ) פיתוח ידע ומודעות. 3 של קורס חובה בנושא התעללות בילדים – לכל תלמידי מקצועות החינוך, העבודה הסוציאלית, הרפואה, המשפטים, הקרימינולוגיה והסיעוד. יש מקום אף לשקול הרחבת העניין לתחומי עיסוק נוספים, ובהם מאמני ספורט, מטפלות ומנהלות מעונות יום ועוד. ) הקמת "פורום קרנות למען ילדים בסיכון בישראל" 4 – לקידום מענים לתופעת ההתעללות בילדים, למניעתה ולטיפול בה. מספר לא מועט של קרנות ישראליות ובין- לאומיות פועלות בישראל ותומכות בקידום רווחת הילד בכלל, ורווחת ילדים בסכנה ובסיכון בפרט. פורום כזה עשוי למנף את העשייה ולשפר את שיתוף הפעולה ואת ההשקעה המבורכת בתחום חשוב זה. ) הכרה בנפגעי ההתעללות, שיקומם והרחבת סל שירותי 5 עם כל החשיבות של איתור, דיווח, העמדה לדין השיקום. של הפוגע ועשיית צדק עם הנפגע והפסקת הפגיעות בו, אי אפשר ואסור להשאיר את נפגעי ההתעללות ללא תוכניות שיקום וטיפול – לטווח הקצר והארוך גם יחד. לפיכך מוצע לעגן בחקיקה את ההכרה בילדים נפגעי התעללות כ"נפגעי פעולות איבה". הכרה כזאת תוכל לסייע במתן סל שירותי

עד היום לא ברור מי אחראי לנושא, למי "שייכת הבעיה", ידע של מי צריך לכוון לפתרונות, איזו פרופסיה צריכה ויכולה להתמודד עם האתגר – האם מדובר בתופעה בריאותית- )? האם מדובר בבעיה נפשית- Kempe et al., 1962( רפואית פסיכולוגית? האם מדובר בסוגיה חוקית-משפטית (ראו למשל חקיקת חובת הדיווח בישראל ובארצות הברית)? האם מדובר בתופעה סוציולוגית-חברתית ואולי אנתרופולוגית? ואולי זו בעיה פוליטית-היסטורית ועכשווית (ראו למשל העימות ניקסון-מונדייל בארצות הברית או הוויכוח הפוליטי על מיקום Lepore,( ) האחריות הארגונית על המסגרות לטיפול בגיל הרך .)2016 ואולי, בראייה חדשנית, מדובר בבעיה שאת מקורותיה וגם את השלכותיה צריכים לחקור בתחומי הביולוגיה והכימיה של מוח האדם (הן של הפוגעים והן של הנפגעים, וראו למשל ?)2016 , אסמה ושמא בכלל, כמו כבתחומים רבים אחרים, הכול מתחיל ונגמר במשאבים ובהקצאתם, והבעיה היא בעיה כלכלית ועניין של סדרי עדיפויות מקומיים ולאומיים? ויהיה מי שיטען – גם וגם וגם: כולם יתרמו, כולם יהיו אחראים וכולם יוסיפו מידע ודעת. אך למרבה הצער, הניסיון מלמד כי כשיש אחראים רבים, נותרים לרוב ללא אחראי כלל. חוסר הבהירות עוזר לעמימות שאינה תורמת ולמחלוקות שלא לשם שמיים. מחשבות והצעות לשינוי ולשיפור בעניין כה חשוב – התעללות בילדים – אסור להסתפק אך ורק בהצבעה על תהליכים ומגמות ועל בעיות ואתגרים ומכשולים וקשיים אלא יש להציע פתרונות, כוללניים ואף חלקיים. ומכאן לחלקו השני של המאמר שבו יועלו בקצרה כמה הצעות שמטרתן לקדם את הטיפול בבעיה ואת ההתמודדות עם התופעה הקשה של התעללות בילדים. יש מקום להרחיב את היריעה ולקיים דיון מפורט בכל אחת מההצעות. יש ברעיונות כאלה שאינם שגרתיים, ואפשר ואולי אף ראוי שיעוררו מחלוקת והתנגדות. עם זאת ראוי שבעיה לא שגרתית וקשה כל כך תביא בחשבון גם פתרונות לא שגרתיים: ) מתן מעמד מיוחד לתופעת ההתעללות והכרה לאומית 1 יש צורך בחידוד המודעות, בהעלאת הנושא לסדר בתופעה. עדיפות גבוה ולפרופיל לאומי בולט יותר של תופעה שאמנם איננה מוכחשת כבעבר, אבל העניין בה נמוג והולך. (וכדי להיות מעשי יותר – ועדת ועדת שרים מוצע להקים מנכ"לים) מיוחדת שתתכנס אחת לשלושה חודשים לדיון מיוחד, לקבלת מידע ונתונים, וכן לשמיעת פתרונות והצעות לקידום ההתמודדות עם התופעה. בוועדה יהיו נציגים של

מאמר זה נכתב בהיותי חוקר אורח במרכז שוסטרמן ללימודי ישראל באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית. באופן פלאי מצאתי בחדר העבודה 5 – "ידוע מספיק כדי לפעול". Enough is known for action : שהוקצה לי, על אחד המדפים, דגלון של האוניברסיטה שנשא את הכותרת

נקודת מפגש I 22

מעט מדי, לא מאוחר מדי

טיפול ושיקום לילדים אלה, סל שכמעט איננו קיים היום. סל השירותים לשיקום הנפגעים חייב להיות נרחב ויצירתי ולכלול גם דרכי טיפול לא שגרתיות, ובכלל זה סיוע בדיור, רפואה משלימה, סדנאות לכתיבה ותשלום עבור ייעוץ לנפגעים אחרים. ) "תקופת מחילה" לאיתור ילדים נפגעים שאינם ידועים 6 לפי מחקרים רבים שנערכו בארצות שונות ובהן ולטיפול בהם. ישראל, יש פער עצום בין מספר המקרים הידועים למערכות הרווחה והחוק ובין המספר האמיתי של הילדים הנפגעים. יש אפוא מקום להניח כי עשרות אלפי ילדים בישראל (ואולי ) סובלים 2016 ,' אף יותר, וראו מחקרם של לב-ויזל ואיזיקוביץ מהתעללות לסוגיה או מהשלכותיה, גם אם זו נפסקה, ללא כל טיפול ושיקום או התייחסות כלשהי. אין צורך להרחיב ולהסביר את ההשלכות הקשות שיש למצב כזה על רווחתם ואיכות חייהם של ילדים אלה בהווה ובעתיד ועל הסכנה שייגרם להם נזק בלתי הפיך. על כן מוצע לנקוט צעד בלתי שגרתי, לא פשוט וייתכן אף שנוי במחלוקת, ולהכריז על "תקופת מחילה" מוגבלת בזמן ובתנאים, אשר תאפשר לפוגעים ולנפגעים ולבני משפחתם לדווח על הפגיעה, עם התחייבות שלא להעמיד את הפוגעים לדין על מעשיהם. "תקופה המחילה" לפוגע תותנה בהסכמת הנפגע, בהודאה מלאה של הפוגע במעשים, בהתנצלות לפני הנפגע, בהתחייבות לקבל טיפול ולפצות את הנפגע. כל פגיעה נוספת לאחר ההודאה תבטל את ההתחייבות שלא להעמיד את הפוגע לדין. ברור לחלוטין שהצעה כזאת איננה פשוטה, וכרוכים בה לא מעט שאלות וקשיים (מוסריים וגם חוקיים), אך ייתכן שזו תהיה הדרך היחידה להגיע לאלפים רבים של ילדים הסובלים כיום מהתעללות או מתוצאותיה ונותרים ללא כל התייחסות וסיוע. ) התמודדות עם הגדרה מחדש של התעללות לסוגיה. 7 משהוכנס סוף סוף לחוק הישראלי המונח התעללות בילדים ), לא נכללה בו הגדרה 1989 – לחוק העונשין 26 (תיקון למעשה ההתעללות. שנים לאחר מכן, בפסק דין של בית , פלונית נגד מדינת ישראל 4596/98 המשפט העליון (ע"פ ), נעשה ניסיון להגדיר 2000 , – השופטת בייניש ואחרים את ההתעללות – אך לא באופן מלא ומפורט אלא בהכללת אינדיקטורים שונים למעשה ההתעללות. גם כיום ההגדרה מעורפלת משהו (ויש מי שיטען שטוב שכך), ובייחוד בנוגע להתעללות נפשית ולהזנחה. במסגרת התמודדות מחודשת ומקיפה עם נושא ההתעללות,

מן הראוי להתמודד גם עם הגדרות מחודשות של מעשה ההתעללות, ואולי לכלול בהן במפורש גם תחומים כגון חשיפת קטינים לאלימות בין הוריהם, תינוקות מכורים לסמים, טלטול תינוקות ועוד, שספק אם הם נכללים כיום בהגדרות ההתעללות. בה בשעה ייתכן שיש מקום להוציא מכלל ההגדרה (ככל שישנה הגדרה) תופעות שגם אם הן פסולות ומזיקות אינן בהכרח בגדר התעללות. ) איסוף שיטתי של נתונים וניתוח מאפייני ההתעללות. 8 יש צורך דחוף בשיפור וטיוב של הידע והנתונים שיש בידינו בנושא ההתעללות. הדברים נוגעים הן להיקף התופעה ולפער העצום בין הקיים ובין המדווח והן למאפייני התופעה, מאפייני הפוגעים, הנפגעים, הסיבות לפגיעה, זמני הפגיעה, מקום הפגיעה, גורמים מאיצי פגיעה, גורמים מרסני פגיעה, היבטים של מגדר ושל מגזר, השלכות הפגיעה ועוד. מידע ונתונים אלה חיוניים לשיפור ההתמודדות עם התופעה, ובייחוד להגדלת סיכויי המניעה של התופעה או לפחות לאיתורה המהיר והמוקדם ביותר. מיותר לשוב ולהדגיש ) תוכניות מניעה והתערבות מוקדמת. 9 את חשיבותן, עלותן המוקטנת ויעילותן של תוכניות מניעה, אך אין מנוס מלחזור על כך לנוכח ההזנחה הרבה בתחום המניעה. צריכה להימצא הדרך להתמודד עם ה"אפרוריות" של תוכניות מניעה, עם הקושי בהוכחת יעילותן והצלחתן ועם הנטייה לבטל תחילה תוכניות מניעה בכל מצב של קיצוצים תקציביים – לטובת הטיפול הדחוף והבוער בבעיות שכבר התפרצו. במקרים ) שיטות טיפול חדשות בפוגעים ובמשפחות. 10 רבים, כאשר מתרחשת התעללות חמורה בילד, אין מנוס מהוצאתו מהבית וממקום ההתעללות, כדי לאפשר הגנה מלאה עליו ולמנוע את המשך ההתעללות. עם זאת, הוצאת הילד מהבית עלולה לפגוע בילד עצמו, עלותה יקרה מאוד ויש בה לעיתים משום "עונש" דווקא לנפגע עצמו. במקרים המתאימים (ויודגש – בכאלה בלבד) יש לשקול שיטות חלופיות להרחקת הסכנה והמשך הפגיעה, וזאת בלי להמעיט מערך אכיפת החוק במקרים שאפשר וצריך להעמיד את הפוגע לדין ולהרחיקו מהחברה. יש לשקול שיטות חדשניות (מקצתן כבר נוסו במדינות אחרות), כגון הכנסת סומכת קבועה למגורים בבית המשפחה לפיקוח על המתרחש בה. אפשר גם לשקול הוצאת המשפחה כולה אל מחוץ לבית, למעין פנימייה משפחתית שבה המשפחה כולה לומדת חלופות לא פוגעניות לחיי משפחה (יש מודל כזה בגרמניה). יש מקום לחשיבה יצירתית וחדשנית, ובלבד שטובת הילד וההגנה על שלומו ועל שלומם של ילדים אחרים יהיו השיקול הראשון במעלה.

I נקודת מפגש 23

יצחק קדמן

בשנים . ) הקמת בית דין רבני מיוחד לקבלת היתר לדווח 11 האחרונות מתחולל שינוי של ממש בחברה החרדית בכל הקשור ליחס להתעללות בילדים בכלל ולהתעללות מינית בפרט. יש שיאמרו שזו מהפכה של ממש, ובכלל זה עניין הדיווח לרשויות – לאחר שנים של הסתרה, הכחשה וקשר של שתיקה. זה שינוי חלקי, איטי ולא תמיד עקבי ויציב, והוא עובר גם על מנהיגות החברה החרדית, בעיקר על הרבנים, ואף על בכירים שבהם. לאחרונה יש עוד ועוד מפגשים, דיונים, כנסים ודברים שנכתבים – גם בשיתוף עם אנשי מקצוע ובעלי תפקידים ברשויות שמחוץ לעולם החרדי. נציין כאן רעיון שטומן בחובו סיכוי גדול, אך גם לא מעט סיכונים – להקים בין דין רבני מיוחד שיורכב מבכירי הרבנים החרדים העוסקים בנושא ויוסמך לדון בנושא ולתת היתר רבני לדווח לרשויות על מקרי התעללות. לדברי רבנים בכירים הנוגעים בדבר, המודעים הן לבעייתיות והן לסכנות שבהצעה זו, תועלתה מרובה מנזקיה. לעומת מקרים מעטים שבהם אפשר שלא יינתן היתר רבני, יינתנו באופן בולט היתרים לדווח באלפי מקרים אחרים, ובדרך זו יימנע המשך ההתעללות ויתאפשר טיפול בפוגעים ובעיקר בנפגעים. הצעה זו כרוכה בבעייתיות רבה ובשאלות לא פשוטות – מוסריות, חוקיות ואחרות, אך מן הראוי לפחות לבחון אותה לעומק ובפתיחות, גם אם לבסוף מטעמים שונים ומובנים יוחלט שלא לקבלה. מספר ) תיקוני חקיקה ויישום חקיקה בתחום הגנת הילד. 12 רב של חוקים עוסקים כיום בתחום הגנת הילד – חוקים רבי חשיבות ותועלת. מקצתם נחקקו לפני זמן רב, ומקצתם "רק" לפני כשלושים שנה (החוק לתיקון דיני ראיות – הגנת ילדים והחוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע, בהתאמה). יש צורך של ממש להכניס רפורמות ותיקונים משמעותיים בחוקים אלה לאור הניסיון הרב שנצבר ביישומם. רוחב התיקונים הנדרשים וקוצר היריעה במאמר זה אינם מאפשרים פירוט, ולכן נזכיר כי ראוי לבחון שינויים, תיקונים ותוספות בחוק למניעת התעללות בקטינים וחסרי ישע, ובכלל זה חובת הדיווח, ועדת הפטור ועוד. כך גם בחוק הפלילי (עבירת אינוס קטין על-ידי אישה ועוד) ובחוק לתיקון דיני ראיות – הגנת ילדים (פירוט ראו במאמר המלא והמורחב – מדוע אין "ידוע מספיק כדי לפעול" בנושא זה – יצחק קדמן: התמודדות מספקת ואין די הצלחות במאבק לצמצום תופעת ההתעללות בילדים – רעיונות לא שגרתיים להתמודדות. ) גיוס תחומי מחקר וידע חדשים להתמודדות עם תופעת 13 עולמות חדשים של מדע וידע נתונים בהתפתחות ההתעללות. מתמדת. ראוי ורצוי להיות פתוחים להתפתחויות במדע גם בתחומים רחוקים לכאורה, ולבחון כיצד אפשר להיות ניזונים

מהתפתחויות במדע, לטובת הילדים נפגעי ההתעללות. היום יש ידע רב יותר ועיסוק רב יותר בתחומים כגון חקר המוח, ההורמון האנושי, הביולוגיה והכימיה של גוף האדם, הגנום האישי ומדעי הגנטיקה. לכל אלה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת, הן על הבנת הפעולות והמניעים למעשיו של המבוגר וההורה המתעלל והן על אלו של הילד הנפגע. לחידושים אלה יכולה להיות השפעה רבה על איתור קבוצות סיכון ומדדי סיכון וסכנה ועל הדרך למנוע סיכון, וכן על הבנת מכלול הנזקים הנגרמים מהתעללות ועל הדרך לרפאם – או לפחות למזער את השלכות הפגיעה. כמו כן ראוי ורצוי לבחון את האופקים החדשים הנפתחים לפנינו (ואת הסכנות שיש בכך) – לכל העולם המקוון, האינטרנט על נגזרותיו והרשתות החברתיות. מצד אחד – עולמות אלה טומנים בחובם סכנות רבות, כגון פגיעה והתעללות באמצעות הרשת, פגיעה שנזקיה רבים, תפוצתה נרחבת והקושי לאתרה גדול; מצד שני – יש בעולמות מתפתחים אלה גם פוטנציאל – לגילוי מוקדם, לטיפול מרחוק, לשיתוף אנונימי בין נפגעים, ועוד תועלות רבות שצריך רק לרצות לגלותן. היום מקובלת, יותר ) הקשבה לילדים ושיח משתף. 14 מבעבר, העמדה שילדים צריכים להיות חלק מהשיח בעניין ילדים, רווחתם וזכויותיהם – חלק חשוב ומרכזי. ראוי לשתף ילדים בדרכים המותאמות לגילם ולהבנתם. לשיתוף ילדים בתחום זה יש מקום וצורך בשלושה רבדים. חשוב ונחוץ לדבר עם ילדים בסיכון, ועם ילדים ברובד הראשון בכלל, כדי לאפשר איתור מוקדם של ילדים נפגעים. ילדים נפגעי התעללות שותקים בדרך כלל, מסיבות רבות ושונות, אך רבים מהם מחכים לפתח מתאים ולהזדמנות שתאפשר להם לדבר על הפגיעה, או לפחות לרמוז לנו על קיומה. יש אפוא צורך ויש תועלת רבה במתן הזדמנות כזאת לילדים לספר על מצבם – הן לכלל ציבור הילדים והן לקבוצות סיכון (וזאת בלי לתייגם ככאלה). של שיח עם ילדים נועד לחזק את הילדים – הרובד השני חבריהם ובני גילם של ילדים נפגעים. במחקרם החלוצי של לב-ויזל ואיזיקוביץ' נחשף בין השאר כי ילדים נפגעי עבירה שמעיזים לספר למישהו על דבר הפגיעה מעדיפים בבירור את חבריהם ככתובת לדיווח (שנִיִים לדיווח רק לבן משפחה קרוב). משמעות הדבר היא שעלינו לדבר עם ילדים על תפקידם כ"מקבלי דיווח" ו"סוכני סיוע". ילד ששומע מחבר על התעללות בו אינו אמור לדעת בעצמו או לנחש כיצד לפעול, מה לעשות וגם מה לא לעשות במידע החשוב והמורכב שהגיע אליו. הילדים צריכים אפוא להיות קהל יעד להסברה, להדרכה ולחינוך כסוכני סיוע ראשוניים. בהיעדר עשייה

נקודת מפגש I 24

מעט מדי, לא מאוחר מדי

מאורגנת ומתוכננת כזאת, אנחנו מפקירים לנפשם הן את הילדים הנפגעים והן את הילדים מקבלי הדיווח. הוא רובד השיח עם כלל הילדים – גם אם הרובד השלישי אינם נפגעים וגם אם אינם סוכני סיוע. ילדים בני גילים שונים חייבים לדעת, באופן המותאם לגילם ולהגנתם, על קיומה של תופעת ההתעללות בילדים. שיח מכבד ומשתף עם ילדים בכלל, בנושאים שונים, איננו יכול לדלג על סוגיה כה חשובה וכה קריטית – התעללות בילדים. שיח כזה יכול וצריך שיהיה לא רק חד-סיטרי במסגרת מידע לילדים אלא גם בהקשבה להם ולרעיונות שהם מעלים להסברים לתופעה ולדרכים להתמודדות עימה. אין ספק, לילדים יש מה לתרום בעניין זה – גם לעולם המבוגרים ואפילו לאנשי המקצוע. מובן שלשיח כזה עם ילדים יש משמעות רבה גם כפעילות מניעה אפשרית, בבחינת "שלח לחמך על פני המים". אפשר לעסוק בתופעת ) הגנה וגיבוי לאנשי מקצוע. 15 ההתעללות בילדים בכלים מכלים שונים, במידע ובנתונים וניתוחם, ברשתות חברתיות למידע ולתמיכה, בבדיקות רפואיות מתוחכמות, בהסברה, בחינוך ובהעלאת מודעות ועוד. ואולם בסופו של דבר, או בתחילתו, הכלי המרכזי לטיפול בילדים (ולמניעה) הוא בראש ובראשונה מגוון רחב של אנשי מקצוע המטפלים בנושא: שוטרים, פרקליטים ושופטים, רופאים, פסיכולוגים, גננות, מחנכים ויועצים, ובעיקר עובדים סוציאליים בכלל ועו"סים לחוק הנוער בפרט ובמיוחד. איש מקצוע טוב, מסור, מיומן, אכפתי ונחוש, הוא הגורם העיקרי – ולעיתים הבלעדי – החוצץ בין התעללות והתמשכותה למניעתה או הפסקתה. הוא ההבדל בין קורבנוּת מתמשכת ונזקים בלתי הפיכים ובין הישרדות, תקווה ושיקום. משאב יקר וחיוני זה, של כוח אדם מקצועי, מצריך השקעה מתמדת וטיפוח מתמשך, וכן גיבוי ציבורי והגנה. מנתח שידיו רועדות יכול לגרום נזק רב לחולה, וקשה לו להושיע כשהוא עצמו זקוק לישועה. אנשי מקצוע העוסקים בהגנה על ילדים צריכים לחוש בעצמם ביטחון ומוגנות. תחושה של פחד ותבוסה לא תאפשר להושיע ילדים הנתונים במצוקה ובכאב ולחלצם מהפחד. גיבוי מקצועי וציבורי, אין משמעם בשום אופן טיוח או מתן חיסיון לאי-עשייה, או לעשייה לא נכונה ואפילו זדונית. נהפוך הוא – חיזוק וגיבוי של אנשי מקצוע והגנה עליהם חייבים לכלול גם בקרה מקצועית מתמשכת על איכות העבודה וקבלת החלטות נטולת פניות ושקולה. אין לקבל אי-עשייה או עשייה לא מקצועית, ויש לזכור כי טובת הילד צריכה להיות במוקד ההחלטות והעשייה ולא טובת המטפל. עם זאת, יש לתת למטפלים ולאנשי המקצוע כלים מתאימים והולמים לביצוע תפקידם, ובכלל זה גיבוי מלא – מקצועי וחברתי – שיאפשרו להם לפעול ללא מורא וללא משוא פנים, ובוודאי ללא חשש לביטחונם ולרווחתם. קל מאוד

ומסוכן מאוד להגיע למצב של רפיון ידיים של מי שצריכים לחזק ידיים של ילדים הזקוקים ליד בטוחה שתקל את סבלם. ) מעורבות הציבור הרחב: להיות מבוגר משמעותי 16 גם לציבור הרחב יש חשיבות רבה כקהל יעד בחייו של ילד. המצריך השקעה ותשומת לב, משתי סיבות לפחות: , כמו בכל סוגיה חברתית או בעיה רפואית הסיבה האחת וסוציאלית, גם בתחום של התעללות בילדים יש מאבק מתמשך על הקצאת משאבים ותקציבים הנתונים במחסור תמידי. התחרות היא על משאבי תשומת לב, על משאבי תקציב, על משאבי כוח אדם וגם על תמיכה חברתית בנפגעים ועל אהדה, וכן על מתן גיבוי לאנשי המקצוע העוסקים בנושא. זו תחרות מתמדת ולא קלה. בלי דעת קהל אוהדת וגיבוי ציבורי נרחב, קשה מאוד לנצח ולהצליח במאבק זה. לחשיבות השיתוף של הציבור הרחב נעוצה הסיבה השנייה בתפקיד המיוחד שיש למבוגרים משמעותיים בעיני הילד הפגוע, לפעמים אפילו כשהדבר איננו בכוונת מכוון ואפילו בלי ידיעתם של המבוגרים עצמם. אחד הגורמים החשובים להבדל – בין ילד נפגע התעללות שמתאפיין לאורך שנים במאפייני קורבן ובין ילד נפגע שמצליח לשרוד ולהתמודד עם צלקות לאורך זמן – הוא לא רק זמינותו של טיפול מהיר, מקצועי ויעיל, אלא גם עצם הימצאותו של מבוגר חיובי משמעותי בחייו של הילד. לא מדובר בהכרח בגורם מקצועי או בגורם מטפל. עצם קיומו של אדם מבוגר שהוא דמות חיובית בעיני הילד, בסביבתו של הילד, מסייע מאוד לתקן את תמונת העולם שבה מבוגרים מנצלים את כוחם ומעמדם כדי לפגוע בו. ראוי ורצוי להפנות את תשומת ליבו של הציבור ושל עולם המבוגרים ליכולתם – ולתרומתם הפוטנציאלית האדירה – לסייע בשיקום ובהישרדות של ילדים פגועי התעללות, אף בלי שהתכוונו לכך ובלי שיהיה צורך להפוך אותם לאנשי מקצוע. ככל שעוד ועוד אנשים יהיו – אפילו לשעה קלה, ובוודאי לאורך זמן – דמות חיובית משמעותית לילד, כך נתרום יותר ויותר לסיכויי הישרדותם של ילדים נפגעים אף אם הדבר נעשה בלי משים. במאמר זה הוצגה בקצרה מניפה רחבה של מחשבות (רבות מהן לא שגרתיות) על הצורך והאפשרות להביא לידי שינוי ושיפור הן בהבנת ההתעללות בילדים והן בהתמודדות עם התופעה, איתורה המוקדם, הטיפול בה ומניעתה ככל האפשר ולפחות צמצום היקפיה והשלכותיה. כמובן, רצוי לראות בדברים מִקשה אחת ולשאוף לשינוי כוללני רחב ועמוק, אולם עם זאת, לעתים קרובות "הכול" הופך ל"לא כלום", ולכן ראוי לשאוף גם לשינויים מצטברים וליישום של חלק מהמכלול, גם אם חלקים אחרים יידחו או יאחרו לבוא.

I נקודת מפגש 25