סיפור חיים - אברהם ושרה - סיפור חייהם

המשפחה מתרחבת

אברהם עבד באתא שלושים ושבע שנים, עד שפרש לגמלאות, שרה טיפלה בילדים, ושניהם התמסרו למשפחתם הקטנה. הם שמחו לראות את ילדיהם מסיימים את בית הספר היסודי, ממשיכים לתיכון, מתגייסים לצבא וממשיכים ללימודים אקדמיים, בדיוק כפי שחלמו. לאחר שרבקה נישאה לאריק, ואחר כך דב למילו, עברו הזוגות הצעירים לגור באזורים מרוחקים – דב נדד צפונה ורבקה למרכז. המרחקים הללו לא עמדו בדרכה של שרה, והיא הקפידה להמשיך לקיים ארוחות משפחתיות בשבתות ובחגים. "שיהיה קשר טוב בין הילדים", נהגה לומר, "אנחנו משפחה קטנה, וצריך לשמור על אחדות". גם כשלא הייתה בקו הבריאות, הכינה ארוחות מפוארות. רבקה נוהגת לומר שהארוחות הללו נעשו בעזרת כוח הרצון ולא בעזרת כוח פיזי. הרצון של שרה לשמור על משפחה מלוכדת, לראות את צאצאיה יושבים סביב השולחן ונהנים ממעשה ידיה זה – היה שווה כל מחיר. במהלך השנים הקשר ההדוק נמשך ובא לידי ביטוי גם בשיחות טלפון ובאירועים משפחתיים. כשאחד הילדים עמד בפני רכישת דירה או כל החלטה משמעותית אחרת, לא עלה על הדעת שהדבר ייעשה מבלי להיוועץ באברהם. ניסיון חייו, אופיו המעשי ושכלו הישר הועילו תמיד. אחרי שהדירות נרכשו, גויסו גם ידי הזהב שלו. בניית ארוניות ומדפים, תלייתם על הקירות, תיקוני חשמל ואינסטלציה ולמעשה כל משימה שדורשת זוג ידיים טובות – אלה תמיד המתינו לאברהם. על מנת לעזור, הגיע בשמחה לבתי ילדיו מקריית מוצקין, תמיד באוטובוסים, כשהוא נושא עימו את כלי עבודתו. כך ליוו שרה ואברהם את ילדיהם צעד צעד, בילדותם ובבגרותם, שמחו בשמחותיהם, סייעו בשעות הקשות וקיבלו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה את הנכדים ואחר כך את הנינים. ביתם בקריית מוצקין היה מרכז המשפחה. הנכדים שירי, אורי, רוני, גיל ועומר אהבו להתארח אצל סבא וסבתא, להשתובב בגינה המטופחת, ליהנות מהמאכלים, מהפינוקים, מהחום. איזה אושר, איזו נחת...

49