קשר עין 241 יולי 2014

ובכל זאת יחד

קשר משולחן ההנהלה 7

המצב הביטחוני והחברתי במדינת ישראל, בחודשים האחרונים, מידרדר והולך ועד כדי ביצוע רציחות על רקע שנאה, התרבות גילויי אלימות משני הצדדים: ידויי אבנים, בקבוקי תבערה, שריפת מסגדים, פגיעה ברכוש ובנפש, הסתה דתית ועדתית ועוד. אין מדינה בעולם המערבי שמתרחשים בה דברים כאלה ובעוצמה כזאת. ואילו פה כל מעשה אלימות של צד אחד כלפי משנהו גורם לתהליך של "ונדטה" ורצון עז לנקום, בגדר: "עין תחת עין ושן תחת שן". דו קיום חשוב . לא זו הדרך. אנו, בכל זאת, חיים יחד לנו ולילדינו. השנאה שאנו מורישים להם תפגע בעתידם ובאיכות חייהם. אין כוונתי רק ליהודים או רק לערבים, אלא לכל הקיצוניים, מכל הסוגים: דתיים – חילוניים, יהודים – ערבים, עשירים – עניים, עולים חדשים – ותיקים. לכל אחד ואחד עומדת הזכות לחיות בכבוד חיים של שקט, רוגע ורווחה, ולמצב כזה נגיע רק בדרך של חינוך. יש לעשות את כל מה שניתן כדי שהדור הבא לא ימשיך באותה דרך של שנאה וזלזול בזולת כפי שהמצב כעת, בדורנו. חינוך הוא לא רק זה הניתן בבתיה"ס ע"י המורים והמחנכים, אלא מדובר גם בכל אחד ואחד מאתנו: הורים, פוליטיקאים, מנהיגי קהילות ואישי ציבור בכל הרמות, אנשי דת של כל הדתות, אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל, מפעילי רשתות חברתיות אשר נותנים אכסניה לכל הטוקבקיסטים והכותבים חסרי כל אחריות שמטרתם לשפוך שמן על מדורת השנאה. משמעה של סובלנות אינה הושטת הלחי השנייה. יש לפעול בשיקול דעת ולהעניש על פי החוק, ללא סלחנות, את אלה הפוגעים בחברה ובחיינו פה במדינה ולא משנה מאיזה צד הפוגע בא. עבירה על החוק ומעשי אלימות, באשר הם, הם האויב של כל חברה מתוקנת וסופם להביא להרס.

ניסיון החמאס למרר לנו את החיים ולהביא לחיסול את מדינת ישראל נותן לגיטימציה, כביכול, לפורעים ולנוער שוליים מהחברה הערבית, דבר שגורר תגובות דומות מצד קיצונים יהודיים וחוזר חלילה. מעשים דנן חייבים להיפסק לטובת כלל הציבור במדינה, היהודים והערבים כאחד. ברור שכאשר הציבור ומנהיגיו יגיעו להכרה שתופעות כגון שנאה, אלימות, נקמנות וכיוצא באלה נובעים לרוב מתהליכי קיפוח ואפליה ומוזנים כל העת, כאמור לעיל, אז אולי יהיה סיכוי לפתוח בהליכים לשינוי ולשיפור. וזה כמובן לא יקרה מיד. אבל צריך להתחיל. ובידי הממשלה המפתח לכך. נכון, הביוב זורם ברחובות כפרים ערביים ולא ברמת גן או בתל אביב. נכון שמערכת החינוך והישגיה במגזר הערבי נמוכים מאלה שבמגזר היהודי. נכון שבמגזר הערבי התעשייה על כל רמותיה אינה משתווה כלל ולו במקצת לאזורי התעשייה ביישובים היהודיים. נכון שגם גביית הארנונה והדאגה של ראשי הציבור הערבי לרווחת תושבים, לעתים, אינה משתווה לזו של היהודים. לכן כאן המקום של הממשלה להתערב, ובכל התחומים, קרי, לדאוג לכך שההשקעה בחינוך, בתשתיות העירוניות ובתעשייה תהיה שוויונית. ואם לא זוכים לשיתוף פעולה מצד התושבים, על הממשלה לקחת את הסמכות לידיה. כי לא ניתן לדרוש אחריות ללא הענקת סמכות. אני מקווה ומייחל לכך שנראה ימים טובים יותר, כי איכות החיים שלנו במדינת ישראל, ובמזרח התיכון, שהיא "שכונה" בעייתית מאוד, תלויה מאוד במה שאנחנו נעשה ולא במה שאחרים יעשו למעננו או נגדנו. חבריי המורים, גם בידינו לתרום לשיפור המצב, איש איש במקומו ובמידת יכולתו. אני מאחל לכם חופשה נעימה ורגועה.

רן ארז

יו"ר הנהלת ארגון המורים