קשר עין גליון 255 - ירחון ארגון המורים ינואר 2016

כשם שתלמידים מופרדים בשיעורי המתמטיקה והאנגלית על בסיס יכולתם לשלוט בשפה, כך בשיעורי הספורט ישובצו יחדיו בנים ובנות בעלי יכולת ספורטיבית זהה

הספר הם למעשה מנגנון חברתי כזה שמנציח את הנחיתות של האישה. מדוע? ראשית, קבוצת הבנות נדרשת להגיע לרמת הישגים נחותה בהשוואה לקבוצת הבנים. למשל, מטרים באחת עשרה 2000 תלמיד שיסיים ריצת דקות – יזכה בציון נמוך מאוד ואולי ייכשל. תלמידה . ההנחה 100 שתסיים ריצה זהה בזמן זהה תקבל הזו, שבנות כלל אינן מסוגלות להגיע לרמת הישגים זהה לזו של הבנים, היא הכללה גסה, היוצרת ציפייה שמגשימה את עצמה. הבנות לומדות, בתהליך של הבניה חברתית, שהציפייה מהן היא להיות חלשות פיזית. הבנים לומדים, אם נודה על האמת, שהם פשוט "יותר שווים". שנית, מה עושים התלמידים בשיעורי הספורט? לרוב, המורים לספורט בוחרים להעסיק את הבנים במשחקי כדור, כמו כדורגל וכדור יד, ובתרגילי כוח שונים (כפיפות בטן, שכיבות סמיכה, מתח ועוד). לעומת זאת, הבנות לרוב מתעסקות בהתעמלות קרקע, תרגילים אומנותיים וגמישות. בחירות אלו מנציחות את ההבדלים בין גברים לנשים, ומחזקות את הסטיגמה של ספורט "נשי" וספורט "גברי". ספק אם ניתן להצדיק הבחנות מגדריות אלו בעידן שבו נשים משרתות כטייסות מוצלחות, מדריכות חי"ר ומסתערות על מחבלים חמושים בקרק"ל. שלישית, בחברה הישראלית הצבא נתפס עדיין כ"קרש קפיצה" למוקדי כוח בחברה האזרחית. לפני קצינים בכירים המסיימים תפקידם בצבא פתוחות דלתות לעמדות בכירות במשק, במגזרים הציבורי והאזרחי כאחד. ברור לכולם, שאת תפקיד שר הביטחון ראוי שימלא מי שבעברו היה רמטכ"ל.

בהנחה שתפיסה זו אינה עומדת להשתנות בקרוב, שילוב נשים ביחידות קרביות הינו קריטי להצלחת מאבקן להשתלב במוקדי הכוח בחברה הישראלית. וכדי שנשים ירצו להשתלב ביחידות קרביות יש לנפץ את המנגנון החברתי שמלמד אותן שאינן מסוגלות להגיע לרמת הישגים זהה לגברים. יש להתחיל בדבר כבר בשלב בית הספר, ובשיעורי החינוך הגופני בפרט. בנוסף, בית הספר הוא מוסד חינוכי, המופקד על חינוכם הערכי של תלמידי ישראל. החינוך לשוויון באופן כללי, וזה שבין המינים בפרט, חייב לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות השונים בכל הדרגים, משר החינוך ועד המורה לספורט בשטח. הטענות המושמעות בעד ההפרדה בשיעורי הספורט מתעלמות מהיבט חינוכי זה. המסר של כיתות ספורט מעורבות הוא חד וברור: ההבדלים הביולוגיים לא בהכרח מכתיבים שונות ביכולת הספורטיבית. האבסורד הוא שהגוף שהוביל עד היום את המסר החינוכי הזה היה דווקא צה"ל ולא המוסד החינוכי הנקרא בית ספר. הפתרון לגישתנו הוא לא בהפרדה על בסיס מגדר, אלא בהפרדה המבוססת על יכולת ספורטיבית. כשם שתלמידים מופרדים בשיעורי המתמטיקה והאנגלית על בסיס יכולתם לשלוט בשפה, כך בשיעורי הספורט ישובצו יחדיו בנים ובנות בעלי יכולת ספורטיבית זהה. באופן זה יכול כל תלמיד למצות את יכולותיו האישיות בצורה הטובה ביותר, והחינוך לשוויון יהיה חד משמעי.

34