קשר עין גליון 279 - ירחון ארגון המורים - מאי 2018

לחיות אותו מחדש ולשמרו; הידיעה היא שמונעת מהרגש הישן להשתלט על הדיאלוג הפנימי והחיצוני שלנו.

מרגיש ומה שאני חושב. ההזדהות המוחלטת עם הנפש נותנת ביטוי לתחושה כוזבת של העצמי - האגו המנוהל על ידי הרגש והמחשבה, והם הופכים להיות “אני”, וככזה, הוא בלתי ניתן לשינוי. כיצד ניתן להתמודד עם הנטל הכבד של עצמי אומלל? כיצד ניתן להפסיק לראות את מצבנו בחיים דרך “המשקפיים של הכאב”? כיצד ניתן להפריד בין הכאב למחשבות המזינות אותו ולהפסיק להזדהות עם שניהם? אחת הדרכים היא יצירת נוכחות - לתת לגיטימיות לרגש “להיות” כאן ועכשיו, בלי לרצות שיהיה שונה ממה שהוא או להתנגד לו. לחוש את הרגש באופן ישיר, במקום קום שיש קבלה ָ דרך המסננת של המחשבות. ואז, במ פנימית של מה שאנו חווים באותו הרגע, עשוי להיווצר מרחב שמפריד בין הרגש לבין המבנה המנטלי של ד הנוכחות ַ מ ֵ “הסיפור”; מ = המחשבה על אודות הרגש גרם לרגש ה”עצוב” להיעלם כי לא היה סיפור “עצוב”. “להיות נוכח,” אומר טולה, “זה תמיד עוצמתי הרבה יותר מכל דבר שניתן לומר או לעשות...” ן (האסכולה הבודהיסטית הרווחת ביפן) רגע של ֵ בתורת הז נוכחות נקרא סאטורי – הפסקה קצרה של תהליך המחשבה, המתרחשת במרחב הפנימי, והשתקפותו בגוף כרגש. דרך נוספת להתמודדות עם כאב היא מוּדעוּת ליחסים שבין הכאב לאגו המושתתים על הזדהות. בכל פעם שאנו חשים כאב, הוא הופך לחלק מהאגו שלנו, והאגו זקוק לכאב כדי לחדש את כוחותיו. אך לעיתים הכאב הוא כה חזק עד שמבני החשיבה של האגו נשחקים מהעומס האנרגטי-רגשי והחיים נעשים בלתי נסבלים. אז קורים שני דברים: מתעוררתהמודעותלכךשההזדהותעםהכאבמאלצתאותנו

כמו כן מתרחשת שבירת ההזדהות בין התוכן הרגשי המכאיב לבין המבנים המנטליים אשר מנציחים את העצמי האומלל. הפרדה זו היא הביטוי להבנה שהרגש הוא לא מי שאני, וההתמודדות עימו נעשית ישירה ומכילה. ובזיקה אל עבודתנו כמורים מול תלמידים בעבודתנו החינוכית אנו מקיימים אינטראקציה דינמית ואינטנסיבית עם התלמידים, וזו, לא פעם, מסתיימת בקולות צורמים טעוני שליליות. ולמרות מובחנותנו זה מזה, על פי הגדרות של יחסי סמכות, אנו חולקים זה עם זה לא רק את אותו חלל אלא גם את אותם מכאובים. כמורים וכאנשים בוגרים, אנחנו קודם כול בני אדם שחווים חוויות כאב, מצוקה, משבר וקושי. והתלמידים, בהיותם בגיל המורכב, הטעון והמסובך של ההתבגרות, חווים גם הם כישלון ואכזבה, אשר מקבלים לעיתים תכופות נפח דרמטי וקיצוני שלא לצורך. יישום התפיסות שהועלו כאן, הבנת מקורות החוויה והשפעותיה הבלתי נחוצות – אלה בהחלט יכולים לסייע לנו, המורים, בבחינה עצמית ומחודשת של תחושותינו הפרטיות וברכישת כלים אישיים ושימושיים שיתמכו וירגיעו את התלמידים, התופסים את מצבם כאילו יישאר כאן לעד. תפיסת המציאות על פי פילוסופיות המזרח, הרואה את טבעם החולף והארעי של הצורות והתופעות, מאפשרת לנו לא להיקשר לדברים יתר על המידה ולחוות באופן משוחרר מצבי חיים בעת התרחשותם. כמו הינף ידה האומנותית של אילנה יהב, המעבירה את עין הצופה ממציאות אחת לאחרת, וכבר שכחה עין אחת מה שראתה, וזוגתה רואה נכוחה, מכילה ונהנית. נמסטה.

36