קשר עין גליון 287 - ירחון ארגון המורים - מרץ 2019

היו מי שכינו אותי כבר אז “המנהל המיתולוגי”. אצרתי כוח עצום. והינה בשנה הארבע עשרה לכהונתי פרץ מרד של הורים, שהונהג על ידי קבוצת הורים צעירים, דעתנים, רובם בוגרי ביה”ס, על רקע העלאה בשכר הלימוד שהחלטתי עליה באמצע השנה בגלל אילוצי תקציב (כמובן, בהסכמת הדירקטוריון וגם בהסכמת ועד ההורים). הקבוצה הביאה להפסקה בתשלום שכר הלימוד, וכעבור זמן קצר גם דרשו נציגות בדירקטוריון. כמו במסיבת התה בבוסטון: אין מיסים ללא השתתפות. נוצר משבר קשה, “חרב עליי עולמי”, והתפטרתי. אני מקדיש בספר עמודים לא מעטים למשבר הזה, מנתח אותו באורח חושפני - וכן את התנהלותי, גם את שגיאותיי. הינה קטעים לדוגמה, העוסקים בסכנה שבוותק בניהול: כיום אני חושב, שמן הראוי להגביל את משך כהונת המנהלת והמנהל – לטובת בית הספר ולטובתם. גם כשהכול הולך למישרין, כעבור שנות ניהול רבות, עלולים להתקהות אצלם היצירתיות והתשוקה לחידוש, עלולים לדבוק בהם ביטחון מופרז וזחיחות. ומה שחשוב לא פחות, בקהילה עצמה, גם אם היא רוחשת הערכה ואמון במנהל ובמנהלת, גם אם היא מביעה הערצה כלפיהם, יימצאו אלה שבמוקדם או במאוחר ירצו בחידוש ההנהלה וברענון תוכניות הלימודים, ויימצאו גם כאלה שיבטאו סלידה 16 מעצם הכוח שבידי מי שבשלטון זמן רב. אשר לי, אחרי שנים בריאלי עדיין לא נשחקתי, הייתי חדור מרץ, כבימיי הראשונים כמנהל, והייתה בי תשוקה לחידושים, כך מכל מקום חשתי, גם קיבלתי אישור חברתי לזה מלוא חופניים. עד לשנת המשבר גם לא איתרתי התנגדויות של ממש מצד גורמי קהילת בית הספר. חשתי בוטח וחזק בתפקידי, נזהרתי מאוד מגאוותנות. ובכל זאת בהתבוננות היום על אותה התקופה, אני משער שדבקה בי קהות מסוימת, המילים השתפשפו, איבדו מדיוקן, היו נושאים שבהם נעם לי בשגרה, גם הסתמנו בי גילויים של סמכותנות ויוהרה. קול פנימי קרא לי לסיים כבר אחרי עשר שנים בתפקיד. אבל זו לא הייתה רצינית ולא אמיתית. המשכתי למלאו, כמובן בהנמקה הידועה שיש לי עוד מה לתרום, ואכן תרמתי, ויכולתי לתרום עוד ועוד. המידע אכן זמין ונגיש, הכול במרשתת; לפיכך בתחום הלמידה תפקידיהם העיקריים של בית הספר והמורים הם פיתוח מיומנויות למידה ופיתוח החשיבה, ומעבר לכך התפקיד העיקרי של בית הספר הוא הפרשנות בנוגע לדברים הנלמדים; אשר לטכנולוגיה המתוקשבת, עדיין לא סיימנו את הטמעתה

כשניהלת את בית הספר הריאלי היה חשוב לך לשמש גם מורה ומחנך כיתה, מדוע? אני כותב על כך ב”חינוך – מהו לי?” הינה קטעים מהספר: בחרתי להיות מחנך כיתה (י”א-י”ב). זאת בצד היותי מנהל המוסד כולו, המנהל של החטיבה העליונה (בית בירם) ומורה (באחד מהמקצועות פילוסופיה, מחשבת ישראל ואזרחות). אין זה דבר של מה בכך. עומסי העבודה היו עצומים, והלחצים מכל עבר קשים, ירתמות לחינוך כיתה מעשה נועז, ובוודאי ֵ ולפיכך היה בה לא שגרתי ולא מקובל. לא מעטים מקרב קהילת המורים ראו בכך מעשה שיגעון. זה אכן היה כשיגעון אצלי, להט בלתי נכבש לחנך, להתנסות הלכה למעשה במשימה העוסקת במהות החינוך, להיות בשדה ממש ולעשות את העשייה הבסיסית ביותר בו, לדעת ולחוות את מה שהמורים והמחנכים יודעים וחווים, לשמש דוגמה אישית. היו שראו תי, שכן כיצד אפשר ֶ בזה צעד בלתי אחראי, אפילו לא א לנהל את המערכת הגדולה והמורכבת ובה בעת לשמש מחנך כיתה, עם כל החובות שדורש הדבר? היו שטענו שמה שנראה כדוגמה אישית אינו אלא גחמה, שכן מצופה ממני דוגמה אישית בניהול, לא בתפקיד מן השורה. אבל עבורי זה היה ביטוי עליון לאחריות ולמוסריות, שאני חייב בהן כמי שעומד בראש מוסד מחנך. ראיתי בצעדי גם דוגמה אישית שהיא ממין העניין, דוגמה לאותו היסוד במנהיגות המבטא תשוקה לעסוק בליבת העניין, בחינוך. חשתי בבירור, גם שמעתי מפי רבים, שהעובדה שחינכתי כיתה, ודווקא בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של חיי, העמיקה את הבנתי הפדגוגית והפסיכולוגית, העצימה את סמכותי כלפי המורים וחברי ההנהלה, וכלפי קהילת הריאלי כולה, נתנה בידי תמונה אמיתית יותר של צורכי התלמידים, ואיזנה באופן נכון יותר, הומני יותר, את שיקולי הדעת שלי בתפקידי כמנהל. על איזה משבר אתה מספר בספר? שנים שימשתי מנהל הריאלי, במנהיגות כוללנית, נחשבתי 15 לא רק המנהל במובן הניהולי, אלא גם הפדגוג הראשי. הריאלי הוא קהילה גדולה מאוד, ונתפסתי כראש השבט.

32