קשר עין גליון 287 - ירחון ארגון המורים - מרץ 2019

הסמינר הוא גורם חשוב בהשפעתנו על עתיד לימוד השואה במדינות שחוו את השואה בצורה הכי בולטת; אם אנחנו רוצים שזיכרון השואה ימשיך להיות בתוכנית הלימודים, ימשיך להיות נושא שמדברים בו ולומדים אותו, עלינו להיות חלק מרכזי מהשיח הזה

אבל בעוד שאני "רגילה" לשיחה שהיא בעיקר בין ישראלים, היה ברור שהמרכז בסמינר הוא המפגש בין התרבויות השונות. אשמה והאשמה, דימויים שיש לכל אחד מאיתנו על בני העמים האחרים, הרבה חששות, מבוכה, כעסים ומה לא. הסמינר עצמו עסק בתכנים רבים. באופן בו מתייחסים לשואה בכל אחת מהמדינות, בתכנים הנלמדים במערכות החינוך ובאלו שעוסקים בהם הארגונים והמורים. שוחחנו על חינוך למניעת גזענות, על האופנים בהם ראוי בעינינו לזכור את השואה ועל נושאים רבים נוספים. קצרה היריעה מכדי לפרט את תוכני הסמינר לעומק. אוסיף רק זאת: אני משתדלת לא לעסוק בשאלות של אשמה ורגשות אשמה. לעם הגרמני אין דרך לכפר על מעשיו במהלך השואה, וכך גם לאותו חלק בעם הפולני שעמד מן הצד ואף סייע להשמדה. אך בעוד שאלת האשמה אינה מעניינת אותי, שאלת האחריות דווקא כן. תפקידי כאן הוא לדרוש מחבריי המורים במדינות האחרות לקבל אחריות לדמותה של חברתם, כך שאושוויץ לא יוכל להישנות, כפי שאני דורשת מעצמי ומחבריי בארץ. כך אני מבינה היום את האחריות שיש לנו, כישראלים וכיהודים, כלפי האופן בו זוכרים עמים אחרים את השואה ומחנכים לאור לקחיה. יום הזיכרון הבין לאומי לשואה נקבע על פי תאריך שחרור אושוויץ על ידי כוחות הצבא האדום, ויום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל - על פי מרד גטו ורשה. אני רואה קו מחבר ברור בין שני המועדים והתאריכים שנמצאים בבסיסם. שניהם מסמלים בעיניי את דמות החברה שאנחנו, בני כל חברה בייחודיותה, צריכים להיות נאמנים אליה – חברה המתאפיינת בחמלה, אחריות, אהבת החופש, חתירה לצדק ומלחמה ללא פשרות ברוע.

מסעם הארוך לחופש, ולבניית חיים חדשים. מתחילת פעולתו ועד שהגיעו אליו חיילי הצבא האדום, נרצחו באושוויץ מעל מיליון יהודים ורבים רבים בני לאומים אחרים: בני רומה וסינטי (צוענים), פולנים ואחרים. גודלו המפלצתי של המחנה (שהיה למעשה תשלובת של מספר מחנות ומפעלי תעשייה), אכזריותו ויעילותו בניצול כוחות החיים של האסיר עד טיפתם האחרונה ובהשמדת אותם אסירים שלא היה להם תפקיד יצרני, הפכו את אושוויץ לסמל מרכזי של השואה. הוגה הדעות תאודור אדורנו כתב כי "היטלר כפה על בני האדם… ציווי קטגורי חדש. לערוך את מחשבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יחזור וכי דבר דומה לא יתרחש". הכוונה בביטוי "ציווי קטגורי" היא אמת מידה יסודית לקביעת תשובה לשאלה "מה מוסרי?". בעולם בו קשה לעיתים לתת תשובות ברורות לשאלות של טוב ורע, מהווה אושוויץ סמן חד וברור. אושוויץ הוא התגלמות הרוע, והטוב הוא כל מה שמונע את חזרתו. מתוך פרספקטיבה זו יצאתי לסמינר מיוחד במינו, שאורגן במשותף ע"י ארגוני מורים מישראל, גרמניה ופולין. בסמינר, שנערך בעיר קראקוב שבפולין, השתתפו מורים להיסטוריה ונציגי ארגוני המורים. מטרת הסמינר היא להעמיק יחד באחריותנו כמחנכים בעולם שאחרי אושוויץ, בהכרת מתודות שונות להוראת השואה ובמקומו של חינוך לזיכרון השואה, בארצות השונות. ההחלטה להשתתף בסמינר לא הייתה פשוטה. אני באופן אישי עוסקת בהוראה ובזיכרון של השואה לא מעט. יש לי מטען כבד מאוד בכל הקשור לכך, ואני עושה מאמצים גדולים להמשיך לעצב את הזיכרון הזה בבית הספר. נוסף לכך ליוויתי שלושה מסעות לפולין, כך שהתוכן לא חדש לי.

39