קשר עין גליון 289 - ירחון ארגון המורים - מאי 2019

“אין לך בנים? אישה? דוד? אח...” הוא מישיר אליי עין מוצפת, מהסה אותי בתנועת יד מבטלת ופוסק נחרצות: “אף אחד! אף אחד! אני ילד אושוויץ, אני לבד, לבד, לבד!” השתופף והרכין מבטו לרצפה. דקות ארוכות שתקתי יחד איתו את הצער

הלימונים שבכיס מתרומם יחד עם כתפיו ומבליט את עומק נשימתו. “תראה אותיייי אני כמעט בן שמונים וארבע. תראה אותי, איך אני נראה? אני נראה לך נורמלי?” הוא מנופף אצבע זקופה לעומתי, כמזהיר, ומוסיף: “תדע לך שאני שוקל פחות מארבעים קילו, כמעט כמו כשהייתי ילד”. הוא ממשיך בנפנוף האצבע, כמי שמנסה להוכיח את הרשע ואת הצדק שנעלם. כיוון שחש שאני דרוך וקשוב, הוא מתחיל לספר לי את סיפורו - לאט ובחלקים קטנים. אני בולע בשקיקה כל מילה, מתמלא אהבה לגוף הילדותי שמדבר בכעס מקולו של זקן. כעס של זקנים הוא הגרוע שבכעסים, הוא יכול ללוות אותם לעולם הבא, לא נעים להגיע לשם כועס, כך לא מתחילים את הגלגול הבא. “אני אין לי אף אחד,” הוא מסכם בהצהרה חלושה. מילותיו סודקות בי את כיס הדמעות. “אף אחד?” אני מתקשה לקלוט ומקשה. הוא לא ענה בקולו, רק הסתפק בהנדת ראשו לצדדים, כמסרב להידקר מאותן המילים. אני חש קרבה עצומה אליו, ומאמץ את ראשו בחיבוק אל חזי. כמו היה ילד קטן כואב. “אין לך בנים? אישה? דוד? אח...” הוא מישיר אליי עין מוצפת, מהסה אותי בתנועת יד מבטלת ופוסק נחרצות: “אף אחד! אף אחד! אני ילד אושוויץ, אני לבד, לבד, לבד!” השתופף והרכין מבטו לרצפה. דקות ארוכות שתקתי יחד איתו את הצער. ••• בעודי מתכונן להתחיל בשיעור החינוך, ביום ראשון, התלמידים מבחינים בארשת פניי. הם מזהים בי מבט אחר, רציני, מהסוג המעיד על מקום לדאגה. כשהתיישבו, התקשיתי למצוא מילות פתיחה. הכיתה עברה לדממה מתוחה כמי שמצפה לבשורה קשה. לבסוף התחלתי לספר על המרדף של תולי אחר הלימון המתעתע. הם היו קשובים ומתוחים. לאחר רגעים של שתיקה הציע אלון לקבל על עצמו לארגן חבילת שי שבועית לתולי. בכיתה הייתה

הסכמה מלאה. רחלי הציעה לארח אותו ביום הזיכרון לשואה בכיתתנו ואולי אפילו בשכבה כולה, שיספר לכולנו את סיפורו. מאז הגעתי כל שבת עם לימונים מהעץ שבחצרי, ופלות, תה בטעמים שונים, כוסות חד פעמיות, סוכר וחפיסת סיגריות, ר. נהגתי ֵ תשורה צנועה צרורה בשקית פשוטה מהסוּפּ לחכות שיופיע עם מקלו, כתמיד. כשהתיישב הייתי מתיישב לידו. הוא לא המתין שאגיש לו את המתנה. תמיד חטף מידי את השקית, אומר תודה בהולה, ומיהר לטמון את השקית מתחת לכנף הז’קט, מוודא שאיש אינו צופה בו. הפגישות השבועיות שלנו היו לשגרה. אני, המורה, והוא, תולי, דייר בבית אבות זול, שמחים להיפגש כל פעם מחדש. אני מספר לו על תלמידיי ועל בית הספר והוא רוטן על התנאים, היחס המזניח והמזלזל של המטפלות בבית האבות. אך תמיד היה לוקח אותי איתו גם לסיפור חייו. בעיקר אהב לספר על אימו, שלה היה ילד יחיד. לפני שהיינו נפרדים היה קורא לי בשמי ושואל: “יוני, מתי תיקח אותי לילדים שלך?” אני הייתי מרגיע ומספר לו על ההכנות שנעשות בכיתה לקבל את פניו בכבוד של מלכים. ככל שעברו השבתות, שנינו התמלאנו התרגשות לקראת הרגע בו אלווה אותו, יחד עם תלמידיי, מהמונית אל מסדרון הכניסה. תולי ירים מבט גאה ונדיר ויצעד כחתן בין שורות ינו שנשב יחד במעגל ולפני ַ מי ִ התלמידים אל כיתתנו. ד שנתחיל נשתה תה עם לימון וּופלות. נותרו שתי שבתות עד למפגש. שנינו ספרנו את הימים, שפתאום האטו מהלכם.

26