קשר עין גליון 289 - ירחון ארגון המורים - מאי 2019

••• בשבת האחרונה שלפני יום הזיכרון לשואה הבטתי כתמיד מחלון חדרה של אימי אל הדלת שממנה נהג לצאת לחצר. עבר זמן, ותולי לא הופיע כהרגלו. בעודי מביט מהחלון, גירדתי גזר דק דק. כוס אחת לאימי ואחת לתולי. לקחתי את כוס הגזר בידי האחת ואת שקית השי השבועית בידי השנייה . אפתיע אותו, אמרתי לעצמי. 409 והלכתי לחדרו, חדר חדרו היה פתוח, ריק וחשוך ורק כמה קרני אור הסתננו מבין חרכי התריס. המיטה הייתה סתורה. בשעה כזאת המטפלות כבר מספיקות לסדר את המיטות ולהוציא את החיתולים הספוגים אל הפח שבמסדרון. הנחתי את כוס הגזר ליד הרדיו שעל השידה, והתחלתי לחפש אותו במסדרונות שבקומת הקרקע. עליתי גם לקומה השנייה והמשכתי למחלקת התשושים. לבסוף הגעתי לחדר האחות. האחות נמנמה על הכורסה, פניה נעוצות בתוכנית טלוויזיה ברוסית. היא הבחינה בנוכחותי אך מבטה נשאר נעוץ במסך. שאלתי אם היא יודעת היכן תולי אך היא לא הזיזה ראשה והתעלמה משאלתי. התקרבתי אליה ושאלתי שוב: “איפה תולי?” האחות הסיטה את עיניה מהמסך באיטיות כמתחמקת מתשובה והשיבה באדישות: “אתה מתכוון לנפתלי רוזנצוויג?” לא חיכתה לאישור והמשיכה: “הוא יצא אתמול לסיבוב בחוץ, ונפל”. כל מילה שהוסיפה הרחיקה אותנו מהחלום שלנו. “תולי קיבל דום לב והתמוטט,” המשיכה בתיאור המקרה, “האמבולנס הגיע דווקא מהר מאוד, הפרמדיקים ניסו להחיות אותו, אבל אחרי כמה דקות בדרך לטקס לא יכולנו להסתיר את העיניים הלחות. שנה לאחר מכן, ברוב טקס והדר, נטענו שתיל לימון זקוף ומטופח. הוא עומד בחצר בית הספר, ותלמידים משקים אותו בתורנות ומחכים לפירותיו של “הלימון של תולי”

הם כיסו אותו עד הפנים בשמיכה ולקחו אותו לבית חולים וולפסון”. עמדתי מולה ולא אמרתי דבר. היא לא חיכתה לשאלות נוספות וסיכמה: “משם נלקח לקבורת סנהדרין בבית העלמין ירקון”. בית האבות אף לא טרח להציב מודעת אבל בלוח המודעות. גם לא הדליקו נר זיכרון לעילוי נשמתו. יום אחד דיירים פשוט נעלמים מחדר האוכל ומהחצר מבלי להותיר כל סימן - גם לא בזיכרון. ••• בתחילת שיעור החינוך בקושי הצלחתי להישיר פנים לעבר תלמידיי, שנראו זחוחים ואפילו שמחים מהרגיל ביום שכזה. בין הרעשים המאפיינים תחילת שיעור, שמעתי את השם “תולי” מרחף באוויר הכיתה. הצלחתי להודיע בצער רב כי יש שינויים בתוכניות ותולי לא יתארח היום אצלנו. סמוך לשעת הצפירה הפסקתי את השיעור. אספתי נשימות עמוקות כמי שמתכונן לבשר בשורה מרה, וסיפרתי לתלמידיי בקול חנוק על לכתו של תולי במפתיע. כשהמילים נתקעו בין הגרון לדמעות, אליסה קמה מכיסאה ומיהרה אליי לעודד ולתמוך, תוך שהיא מניחה יד מרגיעה על כתפי, קצת מחבקת. הצלחתי לתאר במילים אחרונות את הכאב: תולי, הגיבור שלי, סיים את חייו בודד, ערירי, חסר כול ובעיקר נטול כבוד. איני יודע אם מישהו הספיד אותו ואיני יודע לאיזו הלוויה זכה. “תולי לא הצליח להתארח אצלנו היום, אבל בתוך תוכנו נזכור אותו”. “יהי זכרו ברוך”. הכיתה חזרה אחריי “יהי זכרו ברוך”. בדרך לטקס לא יכולנו להסתיר את העיניים הלחות. חלק מהתלמידים לחצו את ידי כמנחמים, אחרים הסתפקו בהנחת יד על כתפי, ויש שתוך כדי חיבוק אמרו “אני מצטער”. שנה לאחר מכן, ברוב טקס והדר, נטענו שתיל לימון זקוף ומטופח. הוא עומד בחצר בית הספר, ותלמידים משקים אותו בתורנות ומחכים לפירותיו של “הלימון של תולי”.

28