קשר עין גליון 289 - ירחון ארגון המורים - מאי 2019

בועז כהן

שימש יועץ חינוכי בבית הספר התיכון ברנקו וייס אתגרי בבית שמש; בהוצאת פרדס 2018 ספרו “תלמידים מחפשים משמעות” יצא לאור בשנת

הזמנה לקריאה תלמידים מחפשים משמעות: טיפול נרטיבי בבית הספר

הדברים המובאים לפניכם הם קטע מתוך ספרי “תלמידים מחפשים משמעות”, שבו פרסתי את עשייתי החינוכית- טיפולית, הנשענת על שיטת הטיפול הנרטיבי. ״יש ומערכת החינוך עלולה לספר על תלמיד סיפור יחיד ובעייתי המתאר את הביוגרפיה שלו. הסיפור שמסופר אודות תולדות חייו אינו מתאר ומשקף בלבד, אלא באופן פרדוקסלי אף משמר את זהותו ואת התנהגותו. פעמים רבות הסיפור הבעייתי שמסופר על התלמיד אינו מאפשר לתלמיד ולאיש החינוך לספר סיפור חדש. הסיפור רווי הבעיה מבוסס על היסטוריה ארוכה ועשירה, תוויות שהחברה הצמידה לתלמיד או אבחנה שמלווה את התלמיד ומתארת חלק מסוים בזהותו. וכך הסיפור המסופר על התלמיד אינו רק מתאר את המציאות אלא גם יוצר ומשמר אותה. נציג זאת, דרך הישיבה הפדגוגית של המחנכת רונית עם הצוות החינוכי על התלמיד אבי: הגענו לאבי היקר. אשמח לשמוע מכם, איך אתם רונית:

מרגישים אותו בכיתה? במהלך החודש האחרון חל שיפור ניכר. הוא מגויס איתי: ללמידה ונדמה לי שהוא יוכל לגשת לבגרות בהיסטוריה. : מאוד קשה לי אתו. רונית, דיברנו על זה גם בינינו. הוא מלי נעלב ממני כל הזמן, כל הערה שיש לי במהלך השיעור, כמו: “אבי, זה מפריע שאתה מדבר”, הוא כועס ושותק... : זה מעניין, כי פעמים רבות הוא מתעלם ממני ואני לא דבי מבינה למה. אני מנסה לדבר אתו והוא שותק. הוא מתחיל בלמידה ואז לפתע מפסיק ונכנס לעולם משלו. אולי גם אני פוגעת בו. : סליחה שאני אומרת את זה ככה, אבל לי הוא נראה אביבית מאוד ילדותי. הוא מתעסק עם האוכל בצורה מוזרה, מסדר את האוכל על השולחן, כמו ילד... : אמו תמיד מספרת לי שהוא הילד הכי מפונק שלה... רונית הוא הילד הכי קטן במשפחה. המורים המלמדים בכיתה מזהים דפוס מסוים במערכת היחסים של אבי עם מוריו ואולי עם אנשים נוספים בחייו. הידע הקיים של אנשי החינוך מתכנס ונשזר לכדי בעיה - אבי נעלב ושותק. שיתוף המידע עוזר לדבי, המורה לאנגלית, להבין את ההתנהגות שלו, שלפני כן לא היתה מובנה לה. גם המורה אביבית והמחנכת רונית מחזקות את זיהוי הדפוס וקוראות לזה “ילדותיות”. בהמשך הישיבה ומתוך הדברים שעלו, ניסינו לחשוב על התערבות חינוכית-טיפולית מיטיבה עבור אבי. אולם כדאי לשים לב שבמהלך השיתוף בישיבה נוצר סיפור אחד ויחיד על אבי – הוא נעלב ושותק. דרך סיפור זה, הסברנו גם את אופן האכילה הבלתי מוסבר שלו, ועיגנו זאת בדברי אמו ובמיקומו המשפחתי – “הילד הכי מפונק שלה... הכי קטן במשפחה”. הגישה הנרטיבית מחפשת ריבוי סיפורים, תרה היא אחר זהות עשירה ומרובת פנים של האדם. היא מזמינה את אנשי החינוך לא לכפות על כלל הסיפורים של אבי סיפור אחד או פרשנות יחידה. היא מבקשת להיזהר מאבחנה חד משמעית שמגדירה ומקבעת את זהותו של

38