קשר עין גליון 290 - ירחון ארגון המורים - יוני 2019

הילה טימור אשור

יוצרת דוקומנטרית, מחנכת לקולנוע, מחברת הספר “הקשה של הלחם“

״אהבה היא לא כיכר לחם, היא אף פעם לא נגמרת״ הקשה של הלחם על ספרי:

מגיל צעיר נעתי במרחב שבין המילים לתמונות. הזיכרון שלי הוא ויזואלי, אבל את זה לא ידעתי כילדה. זה גם לא משהו שמלמדים בבית הספר. לימדו אותי לכתוב. אז כתבתי את התמונות שהיו לי בראש ואת הרגשות. בזמן לימודיי בתיכון השתתפתי בקורס צילום והתחלתי לצלם. ושוב לכתוב. ולצלם. בנפרד. בחרתי בלימודי הקולנוע כי הם אפשרו לי לנהל דיאלוג בין מילים לתמונות. לשלב ביניהם וליצור משהו חדש מהמיזוג. כסטודנטית שנה ג׳, נשלחתי להנחות סדנת קולנוע בתיכון רנה קסין בירושלים. מה שהתחיל כעבודת סטודנטים הפך לאהבה גדולה. היכולת ללמד אנשים צעירים לבטא את עצמם באמצעות תמונות-מילים-מוזיקה הקסימה אותי. הדיאלוג החדש מול היוצרים הצעירים לימד אותי המון על היצירה שלי, עליי ועל יצירה בכלל. לפני עשר שנים ביימתי סרט דוקומנטרי על אנשים שעולמם סובב סביב הלחם. אני אוהבת לחם. וחשבתי שיש סיבה תרבותית רחבה יותר לכך שהלחם לא יוצא מהתפריט שלנו,

גם בעידן השפע של שנות האלפיים. חשבתי, ועודני חושבת, שהלחם מחזיר אותנו לגעגוע למשהו שאיבדנו. הגעגוע שלי היה לעולם האבוד של סבתא שלי. עשרות דודים ודודות, אחיינים, אחייניות וכל מה שמשפחה ענפה יכולה להציע. עולם בו היו מקצועות שלא הכרתי, אהבות שלא זכו להבשיל, אנשים בלי תמונה, בלי מישהו שיזכור אותם. את היופי שלהם. את החולשות. כולם חיו “שם“, בעיירה ביאלה פודלסקה, בפולין. היא לא הייתה עיירה מיוחדת. כמוה היו עוד מאות עיירות שמרבית תושביהן היו יהודים. הם ניהלו חיי קהילה ענפים עם מוסדות לימוד, תרבות ותמיכה חברתית. שימשו קרקע פורייה לפריחת כל התנועות האידאולוגיות המבטיחות של אותם ימים: ציונות, חרות, דרור, בונד, וכמובן - קומוניסטים. יהודים יכלו להתקוטט זה עם זה ולאהוב זה את זה, כמו שיהודים יודעים ויכולים לעשות. ההבדל בין ביאלה פודלסקה לשאר העיירות הוא שזו “העיירה שלי“. סבא וסבתא שלי באו ממנה. וכל המשפחה

40