קשר עין גליון 295 - ירחון ארגון המורים -ינואר-פברואר 2020

מרגיש, ועל ידי כך להקטין את הפחד שלו וליצור שפה משותפת בינו לבין המורה. שיחות קבועות – אין תחליף למרחב שקט בין ילד למורה .5 בו מותר לילד פשוט לספר מה שלומו. אפשר שבתחילה יהיו שתיקה, מבוכה ואולי אפילו שעמום. אבל עם הבניה נכונה, שאלות מאפשרות, לאט ייווצר מרחב מאפשר של נראות. דוגמה אישית – מורה שאומר ‘אני מרגיש ש...׳ שולח .6 בכך שני מסרים: להרגיש - זה בסדר, ובסדר גם לומר את מה שמרגישים. אמירה כזאת גם יכולה לשמש בסיס לדיון עם התלמידים בנושא של הבעת רגשות והיחס של הזולת לרגשותינו. מי שחווה רגש במלוא עוצמתו יודע כמה הוא טוטלי, באנגלית, כמה הוא גוזל מהתודעה כל אפשרות consuming לעסוק במשהו אחר. כמה הוא מחפש כתובת הבעה, אם לא במילים, במעשה. אין ולא תהיה שום אפשרות לילד ללמוד, אין ולא תהיה שום אפשרות למורה ללמד - אם לא ייווצר מרחב שנותן להם את הזכות הכי בסיסית אחרי הנשימה - להרגיש.

זו בדיוק אותה נטייה שעלולה לבטל את הרגש. כשתלמיד מגיע נסער, מוצף, אין צורך למהר למצוא לו פתרון - הוא בעיקר זקוק לקשב. קשב ללא משוא פנים מספק ולידציה פוּת), אישור בסיסי להיותו של הרגש לגיטימי. אישור ֵ (תק כזה הוא חיוני לצורך ה״עבודה״ עם הרגש. התעניינות בשלומו של התלמיד – השאלה ‘מה שלומך?׳ .2 מגלמת בתוכה את התורה כולה, מה שלום השלום בתוכך. אנחנו שואלים ‘מה שלומך?׳, או ‘איך אתה מרגיש?׳, אין ספור פעמים. שאלה כזאת, המופנית אל תלמיד מפי מורהו – לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כדי להקשיב למצב השלום שבתוכו – יכולה להיות לה חשיבות רבה מבחינת התלמיד. עצם ההתעניינות מייצרת גם היא את הוולידציה. מורה שמותר לו להרגיש – חדר מורים שיש בכניסה אליו .3 רשימה סמויה של מה מותר להרגיש פה ומה אסור, לא יצליח לייצר מרחב של נראות לילדים. זה פשוט, אין צורך להסביר. מי שלא הקשיב מחייו למוזיקה, לא יכול להעיד על היופי שלה, ודאי לא על הדרך שבה כותבים אותה. לתת שם – אין דבר מפחיד יותר מתחושה שאני לא יודע .4 לתת לה שם. הקשבה לילד, שאילת שאלות, שיקוף - אלה דרכים שיכולות לכוון את הילד לקראת ההבנה של מה שהוא

19