קשר עין גליון 296 - ירחון ארגון המורים -מרץ-אפריל 2020

לשעבר מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במחוז תל אביב | ד״ר משה גרנות

פוֹן והנפילים ְ ט ְ ר ַ מ ְ הס שהיו בארץ

ימי החורף. הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם זה עשרות דורות. בעשר אצבעות הם הקימו כפר יפהפה, בלב השממה, והגנו עליו מפני מתנכלים, והם גם הספיקו להקריב את מרב הקורבנות לפני ובעת מלחמת השחרור. כבר היו להם בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים. המטעים, שדות הבר ושדות השלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות בהם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי, הם היו יצורים על-אנושיים. אותם הנפילים שהיו בארץ הלכו לעולמם, אבל אני שומר בליבי הערצה אדירה למפעלם, שבלעדיו לא היינו זוכים למדינה הפורחת והמשגשגת שלנו. איך אפוא "עושים שלום" בין הזיכרון הזה על הנפילים של העליות הראשונות, שאנו חייבים להם כה הרבה, ובין פוֹן? אני יודע בוודאות שיש מורים שמצאו את ְ ט ְ ר ַ מ ְ הס הדרך לתווך בין שני העולמות: הם מטילים על התלמידים לחפש, באמצעות הטלפון החכם, דמויות של חלוצים ובונים, ומהדמויות המרתקות שלהם מאפשרים להם להתנתב אל ספרות היסטורית (רק לצורך טעימה: "בין כרמי יהודה" ו"בצל הפרדסים" של משה סמילנסקי). והרי אין מראה מרנין יותר את לב ההורה והמורה מאשר נערה ונער שקועים בקריאת פוֹן מסוגלים לעשות רק ְ ט ְ ר ַ מ ְ ספר. את השינוי הזה בטיפול בס המורים היקרים שלנו. הטלפון החכם שנוסף לחיינו יכול להיות גם כלי לקריאת תכנים היסטוריים וספרותיים

חזון נפרץ בימינו אלה: זקנים בני תשעים וילדים בני שש מהלכים במדרכות ועיניהם ממוקדות בטלפון החכם שבידיהם, והם ממש אינם נותנים דעתם שמא יתנגשו במישהו, או חס וחלילה יהיו מעורבים בתאונה. ואין לתמוה על כך שהמכשירים הקטנים האלה מרתקים את בעליהם עד כדי התמכרות, כי הרי הכול נמצא בהם – באותם מכשירים פלאיים, שהגיעו לעולם , כלומר "אתמול". 2007 רק בשנת פוֹן ְ ט ְ ר ַ מ ְ יחד עם כל הטוב הזה הגיע לעולמנו גם הפחות טוב: הס מאפשר לכוחות הרע לבייש בלחיצת מקלדת, ביוש שגרם לא פוֹן מייתר את הצורך ְ ט ְ ר ַ מ ְ אחת לאסונות בקרב הנוער. הס לקרוא ספרים, וגם את הצורך להתנסח בכתיבה – מספיק לשלוח אימוג'י, והנמען יודע למה התכוונת. אני זוכר איך עד לא מכבר ילדים וילדות, נערים ונערות, קראו ספרים והתווכחו על המסרים שלהם. אומרים שנוסטלגיה היא כבר לא מה שהייתה בעבר, אבל אין לי ספק שהנוער שלא היה לו טלפון חכם, שקרא ספרים, והתווכח עליהם, היה בעל משקל סגולי מעניין יותר. אני מבקש לספר על חוויה אישית מימי נעוריי: בשנות החמישים של המאה הקודמת גרתי באחד המושבים שבעמק יזרעאל, ושם, במקום הנמוך ההוא שמתחת לפני הים, מקום בו השלוליות קופאות בחורף, ובקיץ נצלים ממש בלהט השמש, מקום בו הברחש ממרר את חייך בשדה, ואין לך טיפת מים קרים להחיות את נפשך בחדר הלוהט – שם הייתה לי הארה שאינני בטוח אם אמצא את המילים הנכונות לתאר את מקצתה. הייתי אז בן שלוש עשרה-ארבע עשרה, כשפגשתי את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העלייה השנייה והשלישית. עמדתי מולם משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש שלעולם לא אשתווה אליהם, ואולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. כשהגעתי לאותו מושב, כבר הספיקו המייסדים להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של

36