קשר עין גליון 298 - ירחון ארגון המורים יולי-אוגוסט 2020

מהסיפור עצמו וגם חלק מהמערכת שמסתכלת על הסיפור מבחוץ. זה כלי שמאפשר דיון הרבה פעמים; דיון מוסרי, ערכי, רגשי. סיפור תמיד מושך את הלב, מאפשר לרעיונות עמוקים לבוא בצורה פשוטה, ולרעיונות פשוטים לבוא בצורה מורכבת. "סיפור גם מביא עולם. אם אתה רוצה להביא תרבות מזרחית לחברה הישראלית. אם אתה מספר על מרקש או על מכנאס, הכנסת את מרוקו לכיתה, זה מביא צבע מסוים. אם הסיפור הוא תימני – הבאת את תימן לתלמידים בלי להרצות להם על תימן. פשוט הבאת אותה, הערת אותה לרגע לחיים." כיאה לנושא השיחה, חזי לא נשאר בדיבור התאורטי, ומוסיף סיפור משל עצמו. "בשבועות האחרונים אני מספר לבנות שלי, איילה בת השבע ונעמי בת הארבע, סיפור בהמשכים שאני ממציא, עלילותיה של נעימה מבגדד שרוצה ללמוד תורה, ואין בית ספר לבנות. זו העלילה המרכזית, וכל ההתרחשויות סובבות סביבה. הן מרותקות בצורה מדהימה. יכולתי לספר להן שסבא וסבתא שלהן באו מעיראק, ובעיראק היה ככה וככה... זה משעמם. אבל כשאתה מכניס לסיפור את החידקל, ומספר תוך כדי איך היו החיים בעיראק, אז הן מתחברות דרך סיפור ובלי דידקטיקה מכבידה. "כל זה ברמה הרטורית. ברמה המהותית, אני חושב שהסיפור יוצר את היכולת לשפוט את עצמך. כשאני פוגש סיפור, למה קל לי לשפוט את הדמויות? כי זה מישהו אחר. אבל אם ה מסוימת של מי שמספר את ָ הסיפור הוא טוב, הוא תמיד מרא הסיפור, או של מי ששומע אותו. כמו במשל 'כבשת הרש' של נתן הנביא. ובמובן הזה הסיפור נוגע בשורש מאוד עמוק של הנפש, של ההתנהלות שלנו, של החיים שלנו. הוא לא רק כלי רטורי, הוא לא רק טקטיקה, זו הזדמנות עמוקה לנגוע בחיים. זה דבר מדהים, רב עוצמה." חזי מוסיף: "אם הספר 'חוכמה מקדם' ביקש להפגיש את הקוראים עם כלל התרבות המזרחית, על כל אגפיה, הצבעים, הריחות והמאפיינים; הספר על הבן איש חי מעמיק בדמות אחת. יש משפט שאני אומר הרבה פעמים – אני לא עסוק

רק בעבר. מי שעסוק רק בעבר הוא 'עבריין'. אני עסוק בהווה, והדרך לשנות את ההווה היא לדבר על העבר. כשאתה מספר סיפור, אתה יכול לשנות משהו בהווה: להציע הסתכלות חדשה, להעניק תובנה וכלים. שנים של תיקון לסיום, הספר "שערי חיים" הוא חלק ממגמת התעוררות של הקול המזרחי בציבוריות הישראלית. איך אתה רואה את המגמה הזאת? ומה לדעתך האופק שלה? "החידוש של שני הספרים, לדעתי, הוא הרצון להביא את התרבות המזרחית לשיח בישראל. עד לא מזמן התרבות המזרחית די נדחקה הצידה, נחשבה מזולזלת, לכל היותר היא הייתה במרחב הביתי אבל לא במרחב הבית־ספרי. ולאחרונה יש שינוי. אני מאוד אופטימי ואני רוצה לנסח את זה באופן חיובי: אנחנו בשנים של תיקון, שנים שבהן הרב־תרבותיות הופכת להיות מובנת מאליה. קולות מודחקים, כגון נשים או מזרחיים, מקבלים יותר מקום במרכז. במובן הזה, תפיסת 'כור ההיתוך' של בן גוריון עשתה את שלה, לטוב ולמוטב, והיום אנחנו בשלים לשמוע ולהשמיע את הקול המזרחי. בשנים האחרונות קמים הרבה ארגונים, מוסדות ואנשים שעוסקים בתחום, ומבקשים להביא את הקול המזרחי בצורות שונות: פיוט, שירה, סיפור, הלכה, מערכי שיעור ועוד. העסק הזה ממש מבעבע, צומח ועולה. ואני רואה בזה חלק מסימן של תיקון חברתי משמעותי. אני מאמין שהשינוי צריך לחדור עוד ועוד למערכת החינוך. אם המורים יביאו סיפורים ותכנים של חכמי המזרח, זה יביא שינוי. שנה זה יהיה מובן מאליו, 15 – 10 "אני מקווה ומצפה שבעוד שהתרבות שלנו מורכבת מהרבה מאוד קולות. מה שקורה היום לתרבות המזרחית יקרה גם לתרבות האתיופית ולתרבויות נוספות. אנחנו צריכים להבין שכל מי שנמצא פה, בארץ הזאת, מוסיף צבע לפסיפס שלנו. ואני – התפקיד שלי הוא להביא את התרבות המזרחית בצורה הכי רלוונטית ומשמעותית."

34