קשר עין גליון 298 - ירחון ארגון המורים יולי-אוגוסט 2020

מלחמת העצמאות. - שיירת רכבים משוריינים של חטיבת גבעתי. צילום: זולטן קלוגר, לע״מ

"הפרויקט העביר לנו באמת לפחות שמץ של מושג מה קרה שם, ולימד אותנו שלא הכול הוא שחור על גבי לבן כמו בספרים... כמו דרכי העפר הסלולות שצריך להכיר יותר לעומק, ואני ממליץ לכולם לצאת ולהכיר את הארץ שמאחורי ההיסטוריה"

לכם, המנהלים, המורים, היועצים והמתעניינים, ומציע להכין איתכם תוכנית כזאת לאזורכם, כדי שתלמידיכם יחוו את לימודי ההיסטוריה והאזרחות של ארץ ישראל דרך הרגש, דרך המשמעות החינוכית, התורמת תרומה רבה להיותם אזרחים טובים יותר ומעורבים יותר בארצנו. עמית שרמן (תלמידת י"ב לשעבר) ארבע שנים שאנחנו חווים את הארץ "דרך הרגליים", ובתור תלמידת י"ב שעשתה את כל המסלולים, אני יכולה לומר, בלב שלם, שזה שווה כל רגע. זאת הלמידה המשמעותית שלי. בכיתה ט' עשינו את המסע ללטרון, ואני זוכרת כל רגע, ממש כאילו שזה קרה לפני שבוע ולא לפני קצת פחות משלוש שנים. הכנות בכיתה, הכנות שכבתיות, הרצאות, ואפילו אנשי עדות, אבל ההזדמנות הגדולה ביותר שלנו ללמידה אמיתית הייתה הדרך שחווינו יחד כשכבה בלטרון. אני יכולה להעיד על עצמי, כאחת שלא אוהבת טיולים, ששם בלטרון זאת הייתה הפעם הראשונה שלא התלוננתי, אלא ספגתי את הנוף ואת החוויה, ומאז אני מחכה לזה כל שנה, להזדמנות לנסות ולהבין קצת יותר מה קרה בארץ שאני גדלה בה, כל כך הרבה שנים לפני שנולדתי. השנה, לפני בדיוק חודשיים, זה היה המסלול האחרון והמסכם שלנו, בקאסטל. לא אשקר, היה לא פשוט. אבל בדיוק שם, כשהמדריכים הם החברים שלי מהכיתה, וכל מה שנמצא סביבי זה סלעים והרבה ירוק, הרגשתי את העוצמה שיש לנו כתלמידים, ללמוד ערכים, לקחת אותם איתנו ולהעביר אותם הלאה. ואם יש משהו שאקח איתי מתקופת התיכון - אלה לא הספרים והמצגות, אלא חוויית הלמידה האישית שלי, דרך העיניים והרגליים. בשבט של תנועת הצופים אצלנו ביישוב כתוב בגדול "הסוד לחינוך איכותי הוא לגרום לכל תלמיד ללמוד בכוחות עצמו." וזה דבר שגם בית הספר שלי דוגל בו, והפרויקט הזה הוא הוכחה לכך. תלמידים מספרים על התוכנית

צוף נתנאל (תלמיד י"ב לשעבר) במשך ארבע השנים של התיכון, כיתות ט'-י"ב, חקרנו את ההתרחשויות בקרבות לטרון שנכשלו ולאחר מכן את סלילת דרך בורמה שנחלה הצלחה רבה ובזכותה הצלחנו לחדש את הקשר עם ירושלים ולשמור עליה בידינו. אבל הלמידה לא הייתה ישיבה בכיתה ושינון של חומר, אלא למידת ההיסטוריה והארץ בדרך הכי טובה - דרך הרגליים. התמזל מזלי, וצעדתי בכל דרך פעמיים, פעם כחניך ופעם כמדריך, ספגתי את הערכים הציוניים של אותה תקופה, את ההיסטוריה ואת הנופים, והעברתי אותם הלאה לכיתה בצורה שאי אפשר ללמד בין ארבעה קירות. המשפט המוביל הוא "אין ירושלים-אין מדינה". במהלך המסע בעקבות הלוחמים שבזכותם אנו כאן היום, ראינו את נופי ארץ ישראל ולמדנו על הגאוגרפיה שלה - על יישובים ערביים וערביים לשעבר, על גיאיות והרים ועל מקומות בסביבת המגורים שלנו שלא ידענו שקיימים בכלל. הדרך גם העבירה לנו היסטוריה וערכים, ונתנה לנו את ההזדמנות לשחזר את הרגעים הגדולים והפחות גדולים של הלוחמים עליהם הוקמה המדינה שלנו - נסוגנו ב"סחיבת פצוע" בדרך לטרון כשהיינו אמורים להפסיד בקרב, תצפתנו שנים קודם לכן, למדנו 69 מנקודות התצפית על מיקום האויב שבצבא "הטוראים ייסוגו והמפקדים יחפו" וכבשנו את הדרך בעזרת הרגליים כפי שעשו חלוציה. לסיכום, הפרויקט הוא פרויקט מדהים שאני נהניתי מאוד לעבור ולהעביר, הוא העביר לנו באמת לפחות שמץ של מושג מה קרה שם, ולימד אותנו שלא הכול הוא שחור על גבי לבן כמו בספרים, אלא שיש גם שטח אפור גדול מאוד בארץ, כמו דרכי העפר הסלולות שצריך להכיר יותר לעומק, ואני ממליץ לכולם לצאת ולהכיר את הארץ שמאחורי ההיסטוריה. ההנאה מובטחת.

40