קשר עין גליון 301 - ירחון ארגון המורים ינואר-פברואר 2021

300 תגובות למאמר התגובה של משה בודק "מקור זכותנו על ארץ ישראל" מגיליון

לשעבר מורה להיסטוריה בתיכון אורט "פסגות", כרמיאל | נתן רון

גמלאי משרד החינוך | חסן אבריק זכותו של משה בודק לחשוב כי מקור זכותנו על הארץ הוא אלוהי ולצטט פסוקים מן התורה כדי לשכנע כי זכות זו "ניתנה לנו מבורא עולם", כדבריו. כדי לחזק את דבריו מציין הכותב כי דוד בן-גוריון, בעדותו ), הסתמך על ההבטחה האלוהית בתנ"ך 1937( לפני ועדת פיל בנוגע לזכותם של היהודים על הארץ. אלא שבן-גוריון לא טען לזכותנו על הארץ מתוקף זכות אלוהית כי אם מתוקפה של זכות היסטורית. ההבדל הוא מהותי: לפי השקפתו של בן-גוריון, בניגוד מוחלט להשקפתו של משה בודק, "בורא עולם" אינו מעורב בהיסטוריה האנושית. היא כל כולה, לטוב ולרע, יצירת כפיהם ורוחם של בני אדם. בהשקפת העולם החילונית עסקינן, ובן-גוריון היה חילוני גמור. ככזה החזיק בן-גוריון בתאוריה מקורית ושנויה במחלוקת בדבר האוטוכתוניות של העברים, כלומר, קדמוניותם של העברים בארץ כנען. עפ"י תאוריה זו, העם העברי קדם לאברהם אבינו. עם ישראל - כלומר, העברים הקדמונים - נולד וגדל בארץ כותב המאמר קובע כי זכותו של העם היהודי על הארץ ניתנה לו מבורא העולם, ומצטט פסוקים מבראשית המראים כי הארץ הזאת הובטחה רק לזרעם של אברהם, יצחק ויעקב. הוא מתעלם מהעובדה שגם ישמעאל – אסמאעיל – היה בנו של אברהם אבינו, בנו הבכור מאשתו הגר המצרייה, ונחשב אחיו של יצחק למחצה. זה מופיע בכתבי הקודש, גם בתנ"ך וגם בקוראן - ספר הקודש של המוסלמים, ורואים באברם (אבראהים) אבי יצחק וישמעאל, אבי הערבים העדנאנים הנחשבים צאצאיו של ישמעאל. כאיש מאמין - ולא איש דת - איני בא לאמת או להכחיש פסוקים ועובדות דתיות שמופיעות בתנ"ך או בקוראן, אם כי ההבטחה שניתנה מהאל לעם ישראל לא שללה את זכות הקיום וההתיישבות של עמים אחרים שגרו בארץ ישראל לצד העם היהודי, וזו עובדה היסטורית שאינה ניתנת להכחשה.

עוד לפני ימי אברהם אבינו. העברים ישבו בארץ בקרב עמי כנען עוד לפני אברהם ולשונם הייתה עברית. שבטי העברים הקדמונים לא גלו למצרים כלל: הם נשארו נאמנים לארצם ולמולדתם. רק משפחתו של יוסף היא שעזבה את הארץ. תאוריה זו חיזקה מאוד את דעתו בדבר הזכות ההיסטורית שיש ליהודים לשוב ולהתנחל בארץ במסגרת המפעל הציוני. כאשר העיד בוועדת פיל, בשנות המרד הערבי בארץ, הדגיש בן-גוריון את הזכות היהודית בארץ ישראל, וקבע: "לא המנדט [הבריטי] הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". אבל לא על זכות אלוהית הוא דיבר, כי אם על הזכות ההיסטורית, ולהשקפתו, זכות זו התייחסה לארץ ישראל כולה. הסכמתו לתוכנית חלוקת הארץ שהציעה ועדת פיל באה מטעמים טקטיים בלבד, ולא היה בה משום ויתור כלשהו על שום חלק מארץ ישראל. לכן הוא גם התנגד בתוקף לכל הגדרה של גבולות המדינה במגילת העצמאות. תפיסתו זו ינקה מן המקורות ההיסטוריים, בראש ובראשונה מן התנ"ך, שבו ראה את הבסיס ההיסטורי והמוסרי של שיבת עם ישראל לארץ ישראל. אברהם אבינו נחשב בדת האסלאם כאבי הנביאים, וכמה מהסיפורים עליו מהתנ"ך ומהמדרש מופיעים גם בקוראן; יש ) הנקראת על שמו, אבראהים - והוא מתואר כ"חניף" 14( סורה ונחשב באסלאם למונותאיסט. במאמר נאמר שדוד בן-גוריון הסתמך בעדותו על ההבטחה האלוקית בתנ"ך בנוגע לזכותם של היהודים על הארץ, וזה יכול ישב 1948 ללמד על כך שלפני הקמת המדינה שהייתה בשנת כאן עם אחר. מאות שנים גרו פלסטינים רבים בגליל, במרכז הארץ ובדרומה עם תרבות והיסטוריה עשירה, לצד מיעוט יהודי, עם כל הבעיות והסכסוכים בין שני הצדדים שהתלוו לכך. אי אפשר להכחיש את זה. גם מגילת העצמאות, שהכריזה על , הכירה בתושבים הערבים 1948 הקמת מדינת ישראל במאי בישראל כמיעוט הראוי להיות שווה זכויות: "...תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין..."

56