קשר עין גיליון 304 יולי-אוגוסט 2021

לשעבר מפקח כולל על בתי ספר על יסודיים במחוז תל אביב | ד"ר משה גרנות

החיוניות שבהקניית נימוסים לחניכינו

ראוי שנקדיש את הזמן הדרוש להנחיל דרך ארץ לתלמידים

ל יד התרומה האדירה שתרמו בני העליות הראשונות לתקומת עם ישראל בארצו, הם גרמו, מתוך כוונות טובות, גם לתקלה לא פשוטה בכך ששללו, יחד עם מאפייני הגולה האחרים, גם את הכורח להקפיד על נימוסים. הם התכוונו לעצב כאן "צבר" ישר דרך, ישיר, רחוק מצביעות, רחוק מפלפולים, אדם שפיו וליבו שווים. הנימוסים נראו להם כשריד של עולם האתמול, עולם שכל כך התנגדו לו ורצו לשרשו מנשמותיהם. הנימוסים הרי מבקשים להסתיר את האמת שבלב באמצעות קווי התנהגות נרכשים. הדרך העדיפה בעיניהם הייתה לומר לזולת מה חושבים עליו בלי גינונים מיותרים. המגמה הזאת הולידה את אותן שיחות נוקבות שערטלו את כל מכמני הנפש בפני כול, לעיתים באכזריות הגובלת בסדיזם. "דוגמית" מן העולם הקשה ההוא קיבלנו במחזה של יהושע סובול "ליל העשרים". המגמה הזאת גרמה לחוסר הטקט הישראלי המפורסם, כאשר כל אמירה לא זהירה גרמה לא אחת נזק כבד לדיפלומטיה הישראלית בזירה הבין-לאומית. אנחנו הרי השלנו מעצמנו מזמן את כל הערכים הנפלאים של בני העלייה השנייה והשלישית, אבל רק בדבר אחד אנחנו מתעקשים ללכת בעקבותיהם – אנו חפים מנימוסים, ואפילו בזים להם, ואנו מידרדרים להתנהגות של פראי

כתיקונם רבים מאיתנו יוצאים לחופשות, לבילויים, לעסקים בחו"ל, ובעקבות כך – אימה וחשכה! אנו משאירים אחרינו "אדמה חרוכה". יש מקומות בעולם שפשוט מסרבים לארח ישראלים. וצריך להזכיר את הגנבות מבתי המלון והוונדליזם שצעירינו מחוללים שם. עבור מרבית העוסקים בתיירות בעולם פגישה עם ישראלים היא חוויה קשה: הישראלי איננו מבקש מיץ מהדיילת במטוס, אלא צועק: "מיץ!", הוא מפצח גרעינים בתיאטרון, ומדבר בקולי קולות במוזאון, נדחף לראש

אדם. אנחנו מדינה עשירה – די להביט אל המון העובדים הזרים ופועלי השטחים המבצעים עבורנו את "המלאכות השחורות" כדי להיווכח עד כמה נעשינו מפונקים. בימים

32