קשר עין גיליון 304 יולי-אוגוסט 2021

הזכות לכבוד והחובה לכבד מוליכות את חניכינו אל הנימוסים וההליכות, ואלה אינם נרכשים מאליהם – תורה היא, וללמוד אותה אנו צריכים, ואת התפקיד הזה אנו, עובדי ההוראה והחינוך, חייבים לקחת על עצמנו לרווחתנו ולרווחת החברה כולה

בו עדיין אי אלו אמצעי אכיפה. לעומת זאת, במלון, באכסניית נוער, בתיאטרון ובמוזאון עלולים התלמידים לחשוף טונות של בוטות ויצר הרס, של אטימות ושל חוצפה – ושם המורה עומד חשוף וחסר אונים בצורה המעוררת כאב פיזי ממש! אינני רוצה לחטוא בהכללות, במסגרת תפקידי כמפקח כולל ראיתי לא מעט שיעורים בהם התלמידים נוהגים בנימוס, הכיתות נקיות ומקושטות, ותלמידים מכבדים זה את זכותו של זה להשמיע דעה, לחלוק על דעת הזולת, להתווכח בדרך תרבותית. אבל אלה באמת איים של שפיות בים של חוסר תרבות מבהיל! ציינתי לעיל שבית הספר הוא המקום היחיד ממנו עשויה לבוא הגאולה, וכל כך למה? משום שבמורה נותרה עוד מעט מן התמימות שבה נתברכו האידיאליסטים שחלמו ובנו את היישוב היהודי בארץ בתנאים בלתי אפשריים. במורים עדיין נותרה האמונה שניתן לשנות דברים אם רוצים בכך מאוד. זאת גם זאת, למורים יש "קבלות" שהם בתמימותם יכולים לעשות נפלאות, הם הרי אחראים לכך שהאנאלפביתיות נעלמה כמעט כליל מארצנו, הם אחראים לכך שכעשרה מיליון אנשים בארץ ובעולם מדברים עברית. הם אחראים לכך שלמרות ה"חריקות" לומדים צאצאים של מאה גלויות במחיצה אחת, ומבינים זה את זה. המורים אחראים לכך שהילדים לימדו את הוריהם לא לפגוע בצמחי הבר המוגנים. מה מהם יהלוך אם ינסו לחנך לנימוסים? הרי המצב הנוכחי הוא באמת בלתי נסבל, וכל מאבק במצב זה, אף אם יגיע להצלחה חלקית בלבד – יש בו כדי להביא רווחה גדולה. רצוי מאוד שתקום קבוצת מחנכים שאכפת להם, ותנסח את

קוד הנימוסים וההליכות: איך מתנהגים עם הורים ועם מבוגרים בכלל, איך מתנהגים כלפי מורים, כלפי עמיתים בכיתה, איך מתנהגים בתור, בכביש, באוטובוס, במקום ציבורי, בטיול, במוזאון, במטוס, במלון, ליד השולחן, איך מנסחים מכתב אדיב לרשות, אפילו הכותב סבור שהרשות עשתה לו עוול, איך פונים ללקוח, איך משרתים לקוח, מדוע אסור לפגוע ברגשותיו של הזולת, מדוע גסות רוח היא להתבדח על חשבון מיעוטים, מדוע גסות רוח היא לחטט בשורשי עדתו של הזולת. אם נקדיש את הזמן הדרוש להנחיל דרך ארץ לחניכינו, נחוש בהכרח הקלה בעבודתנו הקשה. איש לא יעשה מעשה זה במקומנו, וגם אין לצפות שיעשה. אנחנו צריכים לעמוד על זכותנו שתלמידינו יכבדו אותנו, ובעניין הזה עלינו לעמוד איתן מול כל מי שעלול לעכב אותנו כשדגל "הישירות הצברית" בידו. כולנו מצדדים בזכותם של כל ילדינו ללמוד בבית הספר התיכון, ואף בחינוך גבוה, אבל אסור לנו בשום פנים להסכים שבשל האידיאל החשוב הזה נרשה לתלמידינו להקל ראש בכבודנו. ברור מאליו שחלה חובה על המורה לכבד את התלמידים, להיאבק על זכויותיהם. המורה חייב לדבר אל התלמיד באדיבות ודרך ארץ, לשמוע אותו באמפתיה, להראות לו שעבור המורה התלמיד הוא מרכז העולם, ושלמענו הוא בחר במקצוע הקשה והשוחק הנקרא הוראה. מורה שינהג בכבוד בתלמידיו, יזכה ללא ספק שתלמידיו יכבדו אותו. הזכות לכבוד והחובה לכבד מוליכות את חניכינו אל הנימוסים וההליכות, ואלה אינם נרכשים מאליהם – תורה היא, וללמוד אותה אנו צריכים, ואת התפקיד הזה אנו, עובדי ההוראה והחינוך, חייבים לקחת על עצמנו לרווחתנו ולרווחת החברה כולה.

34