קשר עין גיליון 309 מאי-יוני 2022

מורה לתיאטרון, ספרות ויסודות התרבות בתיכון המקיף האזורי ע"ש ברנר בקיבוץ גבעת ברנר | רחל היימן rachel.heimann28@gmail.com |

סיפור קצר

זה לא הסיפור שלי

ל קראת סוף השיעור היא שמעה את הסלולרי שלה רוטט. לפני שנכנסה לכיתה שמה אותו על שקט. היא ביקשה מהתלמידים לענות בכתב על שאלה ועברה בין השולחנות, לוודא שהם מתנסים בכתיבה ולא רק אומרים "הבנתי" או כותבים משפט אחד. "תפארת!" קראה לה אחת התלמידות שישבה קרוב ללוח ולשולחן המורה, "יש לך טלפון." "שיחכו להפסקה," ענתה והמשיכה להסביר לעומר שתמיד מתווכח איתה למה זו לא פרשנות אלא עובדה. מהשולחן לצידו עמדה, שמעה שהטלפון ממשיך לנהום. הייתה זו התעקשות. מוזר, חשבה, כולם יודעים שהיא מורה ולא עונה בדרך כלל בשעות הבוקר. אולי קרה משהו לאחד הילדים, עוד חמש דקות לא- הצלצול, שסימן יציאה להפסקה, קטע את המחשבה שלה. היא הושיטה יד ופתחה את התיק, שלפה את המכשיר והסתכלה בצג. מספר לא מזוהה. בטח אחד מאנשי המכירות שמציקים. מינוי לעיתון, מינוי לכבלים. עומר ועוד שניים מהתלמידים נשארו לדבר איתה, אפילו שכולם בחוץ. ככה זה כשאת מורה דתייה בבית ספר חילוני. לחלק מהם היא האדם הדתי היחיד שאי פעם פגשו ומן הסתם יפגשו בשנים הקרובות. השליחות שלה הייתה ברורה. לקרב לבבות. הם האחים והאחיות שלה, כלומר, צאצאיהם המעט אבודים של האחים והאחיות שלה. הגאולה הרי תגיע, והיא מסקלת עבורה את האבנים. היא אוהבת לראות את הספקות על הפנים שלהם. שוב הטלפון מצלצל. אותו מספר. היא עונה. "תפארת בן דוד?" שמעה את הקול מהצד השני. קול אישה. "כן," ענתה. "מדברת גליה מתחרות הסיפור הקצר." "מי?" לרגע שכחה. הבנים שרצו להמשיך לדבר הלכו. היא אספה את הדפים שלה והכניסה לתיק. "רציתי לבשר לך שזכית בתחרות." "איזו תחרות?"

"הסיפור הקצר, את-" המחשבות רצות מהר. לפני חצי שנה העזה ושלחה אליהם את הסיפור. שלחה משהו משלה. למעוז השמאלנים החילוניים שלחה את הסיפור שלה. לא העלתה בדעתה שמישהו בכלל יטרח לקרוא. הרי בראש כתב היד כתבה ב"ה. אמרה לעצמה, אלה, רק יראו את זה - יזרקו אותה ואת הסיפור שלה לפח האשפה. "אני לא יכולה להגיד לך באיזה מקום כי את זה אנחנו שומרים ממש להכרזה." "אני זכיתי?" בשורות טובות כאלו, חשבה. מעשה טוב יש לו הדים. ההשתדלות שלי נושאת פרי. הבחורה המשיכה לוודא פרטים, גיל, מקום מגורים, מקצוע. דעו עלייך?" ֵ "יש משהו שחשוב לך שהקוראים י "אני, לא יודעת, אני צריכה רגע לחשוב..." "טוב, אז תשלחי לי עד מחר." הדוברת ביקשה לשמור על חיסיון. "אני יכולה לספר למשפחה?" "כן כן, ברור," ענתה. "הכוונה לא לדבר עדיין עם התקשורת." כאילו שמישהו יתעניין בתחרות הסיפור הקצר, תפארת חייכה לעצמה. "תוכלי לשלוח בבקשה תמונה שלך?" "תמונה?" "כן, צילום שלך, אין לנו כל כך תקציב לצלם - אז משהו קטן, תמונת פנים. לפרסום." "לא לא, אני לא רוצה שתהיה תמונה שלי-" "למה?" "אני... לא נוח לי ש..." "מקובל שמצלמים את הזוכים והזוכות." "אז..." היא תהתה אם לומר אני מוותרת, ואז משהו בתוכה התקומם. "אצלנו לא מקובל שתמונת אישה תתנוסס במרחב הציבורי." "אה, הבנתי. טוב. תראי, לא נראה לי שתהיה בעיה, אבל תחשבי, אולי בכל זאת-"

58