קשר עין גיליון 318 נובמבר-דצמבר 2023

התחלתי לקבל תמונות של אנשים עם אמירה 12:00 בסביבות שחטפו אותם. שמתי על עצמי חומות הגנה ואמרתי שלא יכול להיות שנחטפו אנשים. ואז הגיעה הודעה של ילדה בת כיתה של בני, הדר, שכתבה: אימא מתה. כרמל מדמם ואני חייבת שתשלחו עזרה כי גם אבא פצוע. בשלב הזה עדיין לא האמנתי. חשבתי שאולי האם דנה רק מחוסרת הכרה ולא נכון שאינה ללא רוח חיים. בדיעבד ולמרבה הצער אני יודעת שהילדה דייקה בתיאור. במשך שעות רצו קריאות לעזרה, של אנשים שנחנקים מעשן הרימונים שנזרקו לבתים. נשלחו עצות להרטיב חולצה. אנשים ניסו להטיל שתן על החולצות כדי להרטיב אותן. היו אנשים שנחנקו וברחו דרך החלון, חלקם נורו. כל אותו הזמן שהינו בחשכת צלמוות של הממ"ד האטום, בדממה, וללא חשמל ומיזוג, ובלי אוכל ומים. משלב מסוים נותקנו מקשר עם העולם החיצון. היינו חלשים, שתקנו כדי להימנע מהוצאת אנרגיה ורק נגענו אחד בשני בחשכה המוחלטת כדי לוודא שכולם בסדר. במשך שעות התכתבנו עם הבן בניסיון להרגיע אותו. הבן כתב – אימא אני שומע אללה אכבר. יריות. אני לא רוצה למות. ניסיתי להרגיע אותו – הצעתי שנתפלל יחד, שנתרגל נשימות. לא נשמתי באותם רגעים. היה קשה מנשוא. את לא יכולה להגן על הילד שלך. הופר ההסכם בין אימא לילד. בסביבות השעה שלוש הבן כתב: סיירת מטכ”ל הגיעה אלינו. נתנו אוכל ושתייה, אבל לא פינו אותנו. לא פינו כי הייתה לחימה. הבן חולץ רק מאוחר בלילה, שעה לפני חצות. מהשעה שמונה בערב לא היה קשר עימנו. בטלפון שלי התרוקנה הסוללה. היינו ברשימה של מנותקי הקשר. הבית שלנו שוכן לא רחוק ממרפאת השיניים, וכל הזמן שמענו את הקרבות שם. שעות, נכנס שביב אור יום. הבן שלי 26 ביום ראשון, אחרי שהיה איתנו בממ”ד היה צמא. בעלי אמר שחייבים להביא מים. בעלי יצא להביא לילד כוס מים. לא היו מים בברזים. הבן שתה לגימות מתוך מה שבעלי הצליח לדלות מהברז. שמענו הפוגה בירי. בעלי אמר שחייבים לצאת, שהוא שומע טנקים והצבא כאן. הוא עלה לגג הבניין כדי ליצור קשר עם העולם החיצון. בה בעת, הבן נזכר שיש לו מטען טלפון בחדר. . ואז התקשרנו: שיחה ראשונה לבן 4% בעלי עלה והטעין ל

ארגון המורים מצייד את חדר המורים הזמני של תיכון נופי הבשור במערכת ישיבה

הגדול שסיפר שחולץ. שיחה שנייה – למשפחה, לבשר שאנחנו חיים. שיחה שלישית – לחמ”ל שיחלצו אותנו. אבל לא הגיעו לחלץ אותנו. נכנסנו שוב לממ”ד. בעלי אמר שצריך דגל לנופף בו ולאותת מגג הבית שאנחנו כאן. בעלי עלה ונופף לרחפן שעבר ולא ראה אותו. הוא שמע רעש של טנק, ויצא מהבית למרפסת. הבחור מהטנק סימן לו שעוד עשר דקות יגיעו אלינו. בצהרי יום ראשון, החיילים הגיעו לחלץ 14:30 רק בשעה שעות רצופות (רוב 36 אותנו, אחרי שהיינו כלואים בממ"ד הקיבוץ חולץ במוצאי שבת). 100 בממ”ד ביקשנו להטעין את הטלפון, ואז ראיתי יותר מ הודעות. פרצתי בבכי כשהחיילים המושיעים באו אלינו הביתה. החייל אמר לי - מבין המפונים אתם במצב הכי טוב. לא ידעתי מה המצב של האחרים. בתמימותי חשבתי שהאחרים רק לחוצים, מוכי חרדה. יצאנו בין האחרונים. מה שראינו - זה לא היה הקיבוץ שלנו. גופות מוטלות ברחוב, הרס נורא. הכול שרוף, ריח של אבק מלחמה. המקום, שקודם לכן היה בארי היפה והירוקה שאי אפשר שלא להתאהב בה. רק כשיצאתי לשטח הכינוס הבנתי את גודל הזוועה. לפי שפת הגוף של האנשים שחיבקו אותנו הבנתי שלא האמינו ששרדנו את הטבח הנורא וכבר היינו ברשימת המתים. אנחנו לא גיבורים. אנחנו שורדים. היו כאן מחדלים על שעות של טבח 8 גבי מחדלים שהדעת לא יכולה לעכל... ביישובים. האמת היא שבארי נכבשה ע”י המחבלים. עכשיו אנחנו ישנים במלון בים המלח. חובתנו להוציא את הילדים מהמצב הזה. הילדים קמים לשום דבר, הפכו להם את הלילה והיום. אומנם עשו פעילויות, אבל אנחנו עדיין צריכים

20