קשר עין גיליון 321 מאי-יוני 2024
הכאב, המועקה, האחריות - פי כמה ממה שחשים מי שאמורים להנהיג את המדינה. בימים האלה אין ממשלה בישראל. רק פוליטיקה עלובה, דיבורי איוולת, חזונות משיחיים ריקים ומזיקים. כך גם היצר ההרסני לפרק את החינוך הממלכתי שנבנה כאן באהבה ובחזון. שביתת המורים היא שביתת הגנה על כל מה שהוא "מדינה" ועדיין לא התפרק לחלוטין. החוזים האישיים שבאוצר מזילים עליהם ריר, נועדו, לכאורה, למשוך למקצוע "טאלנטים", ולאפשר "גמישות ניהולית", מושג חביב על האוצר, שמשמעו לפטר מהיום להיום, לקבוע שכר ושעות עבודה כאוות נפשו של המעסיק, ולאסור התאגדות
בלי הרף התמודדו עם מה שלא הוכנו אליו מעולם. הטראומה, האובדן, הפחד - היכו בהם בכל החזיתות. בתי ספר התפרקו, מורים נדדו ממקום למקום כדי ללמד ולחנך, קמו בבוקר בלי לדעת איפה ילמדו, מתי, את מי, ואם בכלל. באטמוספרה הזו, בתשישות של הגוף והנפש שמאותגרים כל הזמן - אין למורים שום רצון לשבות, או לנקוט עיצומים. קשה להם לא להוציא לטיול נערות ונערים בי"ב, שזו שנתם האחרונה והקשה במיוחד במערכת החינוך. לא לחגוג להם מסיבת סיום. כואב להם הלב. אותו לב שלא קיים כלל אצל סמוטריץ' ואנשיו, שגם העבירו, בקור רוח אדיש, "תעריפון" לניכויי שכר על כל עיצום שננקט - צעד שלא קרה מעולם - לרבות תביעה להחזיר תוספות שהמורים כבר קיבלו. ככה זה כשיש רק כללי שוק. לכל דבר יש תעריף. יתדרכו נגדכם שזה "על גב התלמידים" שכבר סבלו מספיק. זו חוצפה. הדם והכסף שניגרים כמים בגלל הכישלונות הנוראים של שר האוצר וממשלתו, שוללים ממנו ומשלוחיו כל לגיטימציה לפגוע בכם. האמינו לי, כל אחת ואחד מכם חש את
המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות"
23
Made with FlippingBook. PDF to flipbook with ease