קשר עין גיליון 324 נובמבר-דצמבר 2024

היא אקטיביסטית חברתית שהובילה שינויי חקיקה הנוגעים לנשים - ובה בעת היא עומדת בראש קבוצת השקעות משגשגת. בתפקידה זה הקימה פורום "תשקיעי בעצמך" במסגרתו היא פועלת לקירוב נשים לעולם ההשקעות ולהזמנתן לתפוס כיסא סביב שולחן ההשקעות. אנחנו, המורות, רגילות לשמוע שההוראה הינה שליחות, שהמשרה שלנו היא משרה שנייה, שלא מפרנסים ממנה משפחה אלא שהיא מעין בונוס לפינוקים. בכל יום נשמעות דרישות מעימנו לעבוד מעבר למחויבות שלנו במסגרת בצבא יש כמה טייסות וחובלות, אבל מרבית הנשים אינן לוחמות ולכן החוויה של מרבית הנשים היא שהן עברו לספסל. הן צופות בבנים משחקים בעוד הן תומכות לחימה, מעודדות ומביאות להם מגבת ומים. הן עושות תפקידים חיוניים וחשובים כמדריכות, בחינוך, בריאות, תנאי שירות, משאבי אנוש וכו' - אבל זו המעטפת, הקו השני, לא ליבת העסקים של הצבא

באתי לריאיון עם אלה אלקלעי כשסיימה כהונה של שמונה שנים כיושבת ראש שדולת הנשים. הריאיון התקיים במשרדה הרואה ים תיכון כחול ממרומי מגדל שלום בתל קרנות נאמנות, משרה בכירה IBI אביב, בכהונתה כיו"ר עד מאוד השמורה בדרך כלל לגברים. בדרך כלל, נשים מצליחות המכהנות במשרה כלכלית מניבה (קבוצה נדירה כשלעצמה), נושאות תחושת אשמה וממהרות להצטדק בטקסט אפולוגטי המסביר את הצלחתן. לא אלה אלקלעי, שאינה מתנצלת, ואף אינה מראה אותות של אשמה. היא גם תטען בהמשך הריאיון שמעולם לא עוכבה הצלחתה בעולם הכספים הגברי בעיקרו מחמת היותה אישה. "לא הייתה הזדמנות לאפליה שלי", אומרת לי אלה. זן נדיר. מלבד הנוף המפואר של הים הנשקף מן הקיר הרביעי של משרדה, לא מצאתי פאר, אף לא התנאות בצעצועי סטטוס. אלה אלקלעי לובשת ענווה ופשטות וכל הווייתה אומרת אנושיות מחויכת. דיבורה צנוע וממעיט בערך עשייתה בשתי המשרות הבכירות והמשמעותיות שלה. אולי עזבה את הקיבוץ בו נולדה, אבל הקיבוץ לא עזב אותה. הגעתי לראיין את אלה אלקלעי מתוך עניין בצמד הכובעים שהיא חובשת, שלכאורה נדמה שמצויים בסתירה: מצד אחד

25