קשר עין גיליון 332 מרץ-אפריל 2026

| יורם הרפז

ספרה של נאוה דקל כך למדנו: מבטים אל ראשית החינוך העברי בארץ ישראל

של המחנכים החלוצים. הם ביקרו את החינוך היהודי-מסורתי הישן וגם את החינוך הכללי החדש. הם ביקרו את ההתנכרות של החינוך לילדות, את דיכוי המוטיבציה הטבעית של הילדים, את התכנים המופשטים, את הלמידה ללא הבנה, את משטר הציונים והתעודות, את הריחוק של המורים מהתלמידים, את היעדרה של תאוריה מדעית היכולה להנחות את ההוראה, וכן את הכיתות הצפופות, בעיות המשמעת, ההתערבות של ההורים, תנאי העבודה של המורים... ואף ניסו לשנות את בתי הספר ברוח הביקורות שלהם ולעשות חינוך אחר. וכל זה נשמע מוכר עד כדי ייאוש... לא רק החינוך הבעייתי נמשך עד לימינו, גם הביקורות עליו וגם פה ושם הניסיונות הכושלים לשנותו. ההיסטוריה אכן נמשכת - וזה מטריד, אם לא מייאש. היסטוריון אחד כתב: "אלה שאינם זוכרים את העבר נידונים לחזור עליו". נאוה מזכירה לנו את העבר לא רק כדי שניהנה מהרגשה של המשכיות, אלא גם כדי שלא נחזור עליו וכדי שננסה לעשות משהו אחר, ברוחם של המחנכים החלוצים. מאה וחמישים שנה עברו מאז ראשיתו של החינוך העברי בארץ ישראל והחינוך בארץ ישראל תקוע פחות או יותר באותו מקום – עם אותו חינוך בעייתי ועם אותן ביקורות עליו. ומבחינה מסוימת המצב בעבר היה מבטיח יותר מהמצב כיום, שכן המורים החלוצים חוו את עצמם כאחראים לבתי הספר ולמערכת החינוך המתהווה. למורים כיום אין חוויית אחריות כזו, ולא בגלל שהם "חסרי אחריות", אלא בגלל שיש להם מדינה ומשרד חינוך, ואלה נישלו אותם מאחריותם המקצועית לבתי הספר ולמערכת החינוך. מערכת החינוך הפכה את המורים, או מנסה להפוך אותם, לפקידים. זאת הסיבה העיקרית לכך שהחינוך מדשדש וחוזר על עברו. בהבדל מתחומים אחרים – רפואה, משפטים, פסיכולוגיה, היי-טק – שבהם העובדים המקצועיים אחראים למערכות שבהן הם עובדים ומעצבים

1.2.2026 , המאמר פורסם במכון כרם

ס פתר היסטוריה עשוי לעורר שתי תגובות הפוכות. באחת, פר היסטוריה עשוי לעורר שתי תגובות הפוכות. באח הקורא שמח לגלות שהוא חלק מרצף היסטורי; בשנייה, הקורא נחרד לגלות שהוא חלק מרצף היסטורי ורוצה לאתחל את ההיסטוריה. התגובה הראשונה היא שמרנית, והשנייה – מהפכנית. התגובות תלויות כמובן במה שכתוב בספר ובמצב הרוח שאיתו ניגש אליו הקורא. מעורר את שתי התגובות. מבחינת כך למדנו הספר של נאוה התגובה השמרנית, הוא מציע חוויה מנחמת של המשכיות. כמו שאמרה לה סטודנטית שלה המצוטטת בעמוד האחרון של הספר: "יש משהו מרגיע בידיעה שהשאלות הפדגוגיות הן אוניברסליות וכי הן הטרידו גם את אנשי החינוך בעבר. אני מרגישה חלק ממאמץ חינוכי מתמשך, ושכיום לא יותר קשה להיות מחנכת. מסתבר שהחינוך תמיד היה מאתגר". זוהי תגובה הולמת שכן הספר מראה שהמחנכים החלוצים, האבות והאימהות של החינוך העברי, התמודדו עם אותן שאלות ובעיות שמעסיקות את המחנכים כיום; כך למדנו וכך לימדנו וכך אנו לומדים ומלמדים, ההיסטוריה נמשכת... נאוה רצתה כנראה לעודד את המורים בימים מדכדכים אלה ולומר להם: "תסתכלו על המורים החלוצים של החינוך העברי... הם התמודדו עם אותן שאלות ובעיות שאתם מתמודדים איתן כיום, והם עשו זאת בתנאים הרבה יותר קשים; אז תלמדו מהם וקבלו מהם השראה!" היסטוריון אחד כתב: "ההיסטוריון בכותבו על העבר זוכר את העתיד". נאוה, בכותבה על המורים של אתמול, זכרה את המורים של היום ואת המורים של מחר. אך הספר עשוי לעורר גם תגובה אחרת, מהפכנית, שכן הוא מדגיש את המחשבות הביקורתיות ואת המעשים המרדניים

32