קשר עין גיליון 332 מרץ-אפריל 2026

הרגע שבו הם פורקים את עולמם הפנימי, הדמיון המשתולל, הרעיונות ואחר כך ההמחזה – הצהלה בכיתה, ההתחפשות לקוסם, מפלצת, ואז הפיה הטובה באה או לא, או שמגיע קוסם רע אבל בסוף הטובים מנצחים והילדים ניצלים. הם ממציאים את עולמם. אני מביאה להם גליל קרטון של מגבות נייר והם הופכים אותו למשקפת. השולחן מתהפך והופך לסירה והמטאטא של הכיתה נהיה משוט. ופתאום סערה ופתאום יורד שלג ואני מפוררת מעליהם חתיכות קלקר משק הגרוטאות שאני נושאת איתי. היועצת שומעת קולות של רוח סערה (שכולנו משמיעים יחד) ונכנסת לכיתה. היא משוחחת עם המנהלת על המורה הזאת שמפוררת קלקר על הראש של הילדים ונוהמת יחד איתם בקולות מוזרים. עדי ההגנה שלי יהיו הילדים וההורים שיגידו לה שאלו הרגעים הכי משמחים שלהם בבית הספר. המנהלת תגיד: הכול טוב ויפה, אבל יש חוגים

ללימוד ספרות לבגרות. גיליתי שגם השמיניסטים זקוקים לכלי הזה. גיליתי שלא צריך להביא יותר מחפץ מוזר או קליפת תפוז שאותה אני נותנת להם למשש ולהריח כדי לגרות את דמיונם וללמד אותם את "תיקון הריחות" של ביטון. לא שהיה לי קל להשתלב במערכת החינוך. נאלצתי להתמודד עם קהל אחר לגמרי מזה שהכרתי. לא היה לי מושג מה זה לנהל כיתה, לעמוד מול חבורה של ילדים שהדבר האחרון שהם רוצים הוא להיות כאן. הייתי צריכה לסגל לעצמי הרגלי השלטת משמעת, משהו שבחיים שלי לא עשיתי, ולהתמודד עם הכאוס שפשה בבתי הספר עקב עומס של תלמידים בכיתות, מחסור במורים ואתגרים בלתי פוסקים בהתמודדות עם ילדים שקשה להם וקשה איתם (על נושא השכר אפילו לא אטרח להרחיב). לא פעם שאלתי את עצמי מה אני צריכה את זה בגילי המתקדם, אבל הפליאה בעיני הילדים ניצחה הכול,

37