קשר עין גיליון 333 מאי-יוני 2026

נילי ציוני | " המחלקה לפדגוגיה, תרבות ו"קשר עין niliz@igm.org.il כתובת דוא"ל: | " יו"ר המחלקה לפדגוגיה, תרבות ו"קשר עין

קשר הודעות הארגון

כשגבול הוא רק המלצה: בעקבות הרצח המחריד של ימנו בנימין זלקה והדיון בכנסת

על גבולות ואכיפת כללים ועל תרבות הזעזוע... עד לאסון הבא

דווקא משום שיש שיח ערכי, צריך לשאול מה קורה כאשר הדיבור על ערכים יפים פוגש את המציאות עצמה: כאשר בקשה לשמירת סדר נתפסת כעלבון, כאשר הלחץ החברתי והרצון להראות כוח גוברים על אנושיות, כאשר נחשפת האטימות כלפי האחר - הילד החלש, המלצרית, המאבטח, הנהג ונותני שירות, ובהם צוותים רפואיים. וכמובן, המורים. במפגש האמיתי הזה נבחן החינוך, ולא בכרזה על הקיר ולא במצגת על סובלנות, אלא בתגובה המעשית להפרת גבול: חרם, יריקה, דחיפה, קללה, סרטון משפיל, השפלה שקטה או אלימות גלויה. מערכת החינוך אינה אחראית לרצח ימנו בנימין זלקה ז”ל, אבל אסור לה להתעלם מן השיעור האפל שהוא מציב לפניה. הבלגה מתמשכת על התנהגות אלימה ומבזה כלפי תלמידים או מורים אינה הכלה, גם לא רגישות. כאשר תלמיד משפיל, יורק, מאיים, דוחף, מחרים או מבזה מורה ואין לכך תגובה ברורה, עקבית ומורגשת, הכיתה כולה לומדת שהגבול הוא המלצה בלבד. בלי ויסות רגשי, בלי חינוך לאיפוק, ובלי אכיפה ממשית של כללים, השיח הערכי נשאר תלוי על הקיר, יפה ומרוקן מתוקף. חינוך ערכי שאינו מגיע אל רגע המבחן נשאר דיבור יפה בלבד. אולי משום כך המקרה הזה קשה כל כך לעיכול. עובד צעיר בפיצרייה ביקש דבר פשוט: שיכבדו גבול בסיסי במרחב ציבורי. האלימות הרצחנית שבה נענה חושפת לא רק כשל רגעי, אלא שבר חברה שאינה מלמדת חינוכי וחברתי עמוק. איפוק, גבולות וראיית האחר לפני האסון, תמשיך להתכנס אחריו לעוד ועוד דיוני זעזוע. יהיה זכרו של ימנו בנימין זלקה מבורך

השתתפתי בדיון בוועדה 2026 במאי 4 ב־ לזכויות הילד בכנסת, בראשות ח”כ קטי שטרית, בעקבות הרצח המזעזע של ימנו בנימין זלקה ז”ל. , עבד בפיצרייה בפתח תקווה. בערב 21 זלקה, בן יום העצמאות ביקש מבני נוער להפסיק להתיז ספריי קצף על לקוחות ועל דלפקי המקום. שעות לאחר מכן, לאחר שסיים את משמרתו, הותקף מחוץ לפיצרייה ונדקר למוות. קשה להתעלם מן האבסורד שברצח המחריד הזה: לא סכסוך עברייני, לא קטטה בין כנופיות, אלא בקשה פשוטה שהסתיימה במוות. הרצח הזה מסמן נקודת שבר, לא משום שלא ידענו קודם שיש אלימות, אלא משום שנחשפה בו הקלות הבלתי נתפסת שבה גסות רוח, חוסר ריסון וסירוב לקבל גבול עלולים להפוך לאלימות שאין ממנה חזרה. בכתבה ששודרה לאחרונה הובא כי אחד הנערים המעורבים אמר בחקירתו: "אבל זה יום העצמאות". המשפט הזה מטריד משום שאינו נשמע כהודאה ברוע, אלא כהצדקה ילדותית וגסה: כאילו ערב יום העצמאות הוא היתר לזהם, להציק, להתיז קצף על אנשים ועל אוכל, ולראות בעצם הבקשה להפסיק פגיעה בלתי נסבלת ב”שמחת החג”. אחרי אירועים כאלה החברה הישראלית יודעת הזעזוע הוא כמעט טקס אזרחי מוכר: להזדעזע. כותרות, דיון, הצהרות, צקצוקי לשון, הבטחות, ואז תזוזה מהירה אל האסון הבא. אבל הזעזוע, נחוץ ככל שיהיה, אינו מחנך, אינו אוכף ואינו מגן על ילד מוחרם בכיתה, אינו מחזיר סמכות למורה מושפל, ואינו מלמד נער לעצור ברגע שבו אדם אחר אומר לו: די. מערכת החינוך מרבה לעסוק בערכים. אבל

18